סיום הליך באי הרשעה

 עו"ד עמרי לשם

    מרבית האנשים אינם מודעים לכך שישנה אפשרות שלישית ונוספת, פרט להרשעה ולזיכוי, שבה הליך פלילי יכול להסתיים. האופציה הזו נקראת אי הרשעה. מצד אחד, אין מדובר בזיכויו של הנאשם. מצד שני, שמו הטוב ורישומו הפלילי אינם מוכתמים בהרשעה בפלילים. מתי זה קורה ולמה – אפרט במאמר זה.

    ראשית, אציין כי המקור החוקי לאפשרות של בית המשפט להימנע מהרשעתו של אדם, גם אם ביצע עבירה פלילית הוא בחוק העונשין.[1] חוק העונשין, בפרק ו', מפרט אילו סנקציות ניתן להטיל על אדם בדין פלילי, גם אם בית המשפט מחליט שיש לסיים את ההליך בעניינו מבלי להרשיעו.[2]

    פסק הדין המנחה של בית המשפט העליון בנושא אי הרשעה, בו נקבעו הקריטריונים על פיהם יקבע בית המשפט אם נכון לסיים הליך באי הרשעה, הוא ערעור פלילי כתב.[3] דובר שם על עובדת רשות המסים אשר קיבלה שוחד ובשל כך הועמדה לדין פלילי בבית משפט השלום. בית משפט השלום בחר שלא להרשיע אותה בשל הנזק שהרשעה עלולה להסב לה. המדינה בחרה לערער על תוצאה זו, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והרשיע את תמר כתב.

     התיק הגיע בגלגול שלישי לבית המשפט העליון (בית המשפט העליון אפשר לתמר כתב לערער על הערעור), אשר דן לעומק בטעמים המצדיקים המנעות מהרשעה, הן בעניינה של תמר כתב והן בכלל. המשנה לנשיא, יואל זוסמן, ציין בפסק דינו תשעה שיקולים שבית המשפט נדרש לשקול בטרם יקבע כי הליך יסתיים באי הרשעה. זוסמן אמר כי השיקולים הללו לא יהיו שיקולים ממצים, ולא ישקלו לבדם. שיקולים אלו מלווים עד היום את טיעוניהם של סנגורים כאשר הם מבקשים להימנע מהרשעתם לקוחותיהם. ואלה השיקולים שקבע זוסמן:

  1. העבירה מהווה עבירה ראשונה או יחידה של הנאשם.
  2. חומרתה של העבירה והנסיבות שבהן התבצעה.
  3. המעמד והתפקיד אותם הנאשם נושא, והקשר בינם לבין העבירה.
  4. עד כמה העבירה פגעה בציבור/בזולת.
  5. האם העבריין הוא בבחינת "שור מועד" – האם סביר שיחזור לעבור עבירות.
  6. הם זהו עבריין סדרתי שההתנהגות שבגינה הועמד לדין פלילי משקפת את אורחות חייו או שהוא מעד באופן חד פעמי.
  7. היחס של הנאשם למעשיו – האם לקח אחריות; האם התחרט על מעשיו.
  8. מידת השפעתה של ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם.
  9. השפעתה של ההרשעה על תחומי פעילות נוספים של הנאשם (עבודה, משפחה).

     במקביל, הדגיש זוסמן כי ישנם שיקולים של אינטרס ציבורי. לפי השיקולים הללו, הקריטריונים החשובים ביותר הם חומרת העבירה והנסיבות שלה, לרבות ההשפעה של ההרשעה על הציבור. זוסמן טען כי אי הרשעה היא חריג, והאדם השואף לסיים את ההליך הפלילי בעניינו באי הרשעה, הוא שצריך להוכיח כי הוא עומד בתנאים לאי הרשעה.

      העובדה שהליך הסתיים באי הרשעה אינה אומרת שעל הנאשם לא יוטל שום עונש או הגבלה. לרוב, במקביל לאי ההרשעה, יוטלו שעות שירות לתועלת הציבור (של"צ), צו מבחן, התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה, פיצוי למתלונן. במקביל, ישנם דברים שלא ניתן להטיל על נאשם משנקבע כי ההליך הפלילי בעניינו יסתיים באי הרשעה: מאסר בפועל (לרבות מאסר בדרך של עבודות שירות), קנס, מאסר על תנאי.

     לא למותר לציין בהקשר זה כי גורלו של ההליך נקבע לא אחת בעקבות המלצה או אי המלצה מצד שירות המבחן, שכן שירות המבחן מלווה את הנאשם בהליך וסוקר את כל הרקע שלו, שיתוף הפעולה שלו לגבי שיקום ושאלת האחריות שהנאשם לוקח על מעשיו. כלומר, כשהנאשם "מומלץ" על ידי שירות המבחן, ייטה בית המשפט, במקרים רבים, לאמץ את ההמלצה. משלא המליץ שירות המבחן על סיום ההליך באי הרשעה, הסיכוי של סיום הליך באי הרשעה יהפוך לקלוש במיוחד.

      לסיכום, סיומו של הליך באי הרשעה הוא דבר חריג, אך עם זאת, קורה לא אחת בהליכים פליליים שבהם הנאשמים "עונים על הדרישות" הנוגעות לאי הרשעה, ונהנים, ככלל, מהמלצה של קצין מבחן. כדי שנאשם יוכל לסיים הליך באי הרשעה, הוא עצמו צריך להוכיח שהוא ראוי לכך. הלכת כתב היא שתנחה אותו ואת סניגורו בבואם לבקש מבית המשפט להימנע מהרשעתו.

[1] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 71א(ב).

[2] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 90-35.

[3] ע"פ 2083/96‏ כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337.

מאמרים