עדויות - חלק ב'

 עו"ד עמרי לשם

 בחלק א' של מאמר זה כתבתי הקדמה על עולם העדויות המשפטי, וכן תיארתי את נושא עדות מפי השמועה שמהווה חריג לתוקפן של ראיות. במאמר זה ארחיב בעניינן של עדויות שטרם הרחבתי לגביהן, ואשר מהוות בסיס בתחום משפטי זה – עדות כבושה, אמרת חוץ כתחליף לעדותו של עד עוין ועדויות אנשי מקצוע יחודיים.

העדות הכבושה

       עדות כבושה היא עדות שהעד המעיד בבית המשפט "נזכר" לציין בשלב זה של ההליך המשפטי, אך קודם לכן, בחקירותיו (אם היה חשוד), או בהודעותיו (אם היה עד או מתלונן) במשטרה, לא טרח לציין את אותם פרטים או עובדות, וכעת, מסיבה השמורה לו, החליט להוסיף לגרסתו פרטים או לשנות את גרסתו המקורית.[1] מצב כזה פוגע במשקל העדות, ואף יכול להביא למצב שאותו חלק בעדות ש"נכבש" עד כה, לא יובא בחשבון כלל עת יצטרך בית המשפט לקבוע את מהימנות העדות של אותו אדם.

      מצב כזה הוא נפוץ  כשעד חושש מנאשם ויש לו אינטרס "לתבל" את גרסתו כעת, שעה שהוא יושב אל מול הנאשם, ובכך להתאים את עדותו לגרסה שהנאשם מעוניין שבית המשפט ישמע. על הצד שכנגד וכן על בית המשפט מוטלת החובה לשים לב לשינויים הללו, כך שהמשקל המופחת יזכה להתייחסות בעת הכרעת הדין.

אמרת חוץ כתחליף לעדותו של עד עוין

       ראשית, בטרם אסביר מהי אמרת חוץ וכיצד היא מהווה תחליף, אסביר מהו בכלל עד עוין. כאשר עד 'זוכה' להיקרא עד עוין, הוא למעשה פועל בעדותו בניגוד לאינטרס של הצד שבחר להביא אותו לעדות. הצד שבחר להביא את העד אל דוכן העדים עשה כן במחשבה שעדותו תחזק את הגירסה שאותו צד מעוניין להעביר לבית המשפט. דוגמה: ג'ון היה עד לכך שקארן תקפה את סילבי. ג'ון העיד במשטרה על התקיפה שראה. כאשר ג'ון זומן להעיד במשפט על אודות אותה תקיפה, מטרת התביעה בזימונו היתה לאשש את כתב האישום כנגד קארן. אם ג'ון בעדותו מעיד לטובת קארן, ובניגוד למה שהעיד במשטרה, הרי שמעשית הוא סותר את אשר אמר קודם וכן את קו התביעה במשפט. משראה התובע במשפט כי זהו הקו החדש של ג'ון, עליו לבקש מבית המשפט להכריז על ג'ון כעל עד עוין. אם בית המשפט מקבל את הבקשה, המשמעות של הכרזה כזו היא כפולה: ניתן להגיש את הודעתו במשטרה של ג'ון, כך שבית המשפט יכול להעדיף אותה על פני העדות של ג'ון בבית המשפט – זוהי אמרת החוץ המוגשת כתחליף לעדות העד העוין. המשמעות הנוספת היא שאופן החקירה של ג'ון על דוכן העדים משתנה, כך שכעת התובע יכול לחקור אותו בחקירה נגדית, קרי, כמו שחוקרים עד של הצד שכנגד, על ידי שאילת שאלות מנחות וממוקדות.[2]

 

עדות אנשי מקצוע להם הוגדר חסיון ייחודי

        החוק בישראל הגדיר מספר בעלי תפקידים ככאלה שמחויבים בחסיון. היות שכך, עובדה זו משפיעה על יכולתם להעיד בבית המשפט על שהיו עדים לו בתור אנשי מקצוע, בקליניקות שלהם. רשימת אנשי המקצוע המצוינים בהקשר זה בפקודת הראיות:[3] עורך דין, רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי וכהן דת. בין החמישה קיימים הבדלים, שבעת משפט עלולים להיות מהותיים מאוד – בעוד שרופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי אינם מחויבים למסור את שמסר להם המטופל אלא אם הורה בית המשפט לעשות כן, עורך דין וכהן דת מצויים במצב שונה, לפיו, גם אם בית המשפט מצא טעם למסירת הפרטים הידועים להם, בית המשפט לא יוכל לדרוש מהם לחשוף מידע שניתן להם על ידי מטופל / לקוח / פונה מסוג שלישי אחר. לא למותר לציין כי גם בין עורך הדין לכהן הדת ישנו הבדל – כהן דת הוא המחזיק בזכות החסיון. עורך הדין לא. כלומר, כהן הדת יכול להפעיל שיקול דעת, ולהחליט כי הוא מפר את החסיון. עורך הדין אינו יכול לעשות כן, ולו עשה כן מבלי שניתנה לכך הסכמת הלקוח, לא יהיה תוקף לדברים שמוסר עורך הדין.

במאמר השלישי בעניין עדויות אכתוב על עדויות ייחודיות שלעיתים אינן כשרות ולעיתים דורשות תוספת ראייתית.

[1] יעקב קדמי, על הראיות – חלק ראשון 500 (2009).

[2] פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, סעיפים 10א(א) ו-(ג). וכן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיף 179.

[3] פקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971, סעיפים 51-48.

 

מאמרים