עו"ד עמרי לשם
במאמר שכתבתי על אודות היסוד הנפשי והיסוד העובדתי בעבירות פליליות,[1] הסברתי את הבסיס הדרוש מבחינה משפטית לצורך הרשעת נאשם. בהמשך לכך, ישנו תת-נושא ליסוד הנפשי, שבפני עצמו מהווה סוגיה עצמאית במשפט הפלילי – הלכת הצפיות (או כלל הצפיות). ההלכה הזו מעוגנת בסעיף 20(ב) לחוק העונשין,[2] שבה נקבע כי אם ניתן היה להסיק השלכות פליליות מסוימות ממעשיו של אדם, אזי שגם אם לא התקיימו אותן השלכות, ניתן להרשיעו בהן, בשל הלכת הצפיות.
הלכת הצפיות הלכה למעשה
אם כן, הלכת הצפיות (מן השורש צפ"ה [צפ"י]) היא קביעה משפטית שנועדה לוודא שאדם אינו זוכה להסיר אחריות ממעשיו רק בשל העובדה שהאפשרות הממשית שנשקפה מהם לא התקיימה בסופו של דבר. לדוגמה, אדם הרוצה לפגוע בזולתו באופן חמור, העונה להגדרה שבסעיף 329 לחוק העונשין (חבלה חמורה בנסיבות מחמירות)[3], והפעולה נגמרת ברמת הנסיון כך שלא הצליח לפגוע באופן שרצה, תישאל השאלה מדוע יש להחמיר עמו ולהחיל עליו את הסעיף המקורי של העבירה (כאילו מדובר בעבירה "מושלמת" ולא בנסיון), שעה שלא נגרם הנזק עליו מדבר סעיף החוק. הסיבה לכך היא כלל הצפיות. כלומר, על אותו אדם היה לדעת, ברמה סבירות קרובה לוודאי, שאם הוא פועל באופן שהוא פועל, הוא יפגע בחברו בצורה כזו שניתן להגדירה כחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. העובדה שזה נגמר בנסיון לא פוטרת אותו מאחריות לעבירה "המושלמת".
פסקי הדין המנחים בעניינה של הלכה זו
פסק דין וענונו[4]
ניתן במשפטו של מרגל האטום מרדכי וענונו, קבע שתי הלכות מרכזיות בנושא כלל הצפיות: ראשית, גם עבירות של מטרה ומניע, שאינן עבירות תוצאתיות, הן עבירות שניתן להוכיח באמצעות הלכת הצפיות. שנית, בעבירות כוונה, הדרישה להוכחת כוונה תתקיים גם במצב בו הוכח שקרוב לוודאי שהאדם חזה את התוצאה שקרתה, בשל הלכת הצפיות שחלה באותו מקרה. במקרה של וענונו, אזי שמסר מידע בעניינו של הכור בדימונה, וחזקה שהבין שהמידע שמסר יכול להסב נזק כבד לבטחון המדינה.
פסק דין גיל[5]
קבע כי כלל העבירות נגד בטחון המדינה הן עבירות שיש להחיל בהן את הלכת הצפיות.
פסק דין אלגד[6]
קבע כי במצבים שבהם שיבש אדם מהלכי משפט, תחול עליו ההלכה. כלומר, אם אדם שיבש את ההליך, חזקה כי אכן יכול היה לחזות שזה מה שיקרה, אף אם לא הוכח זאת, ומכאן, שגם אין צורך להוכיח זאת.
פסק דין אוחנה[7]
נקבע שכאשר בתיק מתקיימת העלמת ראיות, ולו לזמן מה, אזי שיש מקום לראות את המקרה בפריזמה של הלכת הצפיות, ולקבוע כי אם הועלמו הראיות, חזקה שרצון המעלים היה לפגוע במשפט.
סיכום
הלכת הצפיות קובעת את המצבים שבהם אדם לא יוכל להימלט מאחריות בפלילים רק כי התוצאה של המעשה שעשה לא התקיימה. מספיק שניתן לומר כי באותו מצב מסוים, בסבירות קרובה לוודאי, ניתן היה לחזות תוצאה מסוימת (שלא קרתה), אזי שהכלל יחול, וגם החבות הפלילית תחול כאילו אכן העבירה הושלמה במלואה.
[1] ניתן לקרוא עוד במאמר שלי בנושא.
[2] חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 20(ב).
[3] חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 329.
[4] ע"פ 172/88 מרדכי וענונו נ' מדינת ישראל, מד (3) 265.
[5] ע"פ 3116/99 יהודה בן משה גיל נ' מדינת ישראל, נד (4) 193.
[6] רע"פ 7153/99 אורי אלגד נ' מדינת ישראל, נה (5) 729.
[7] ע"פ 8721/04 יחיעם אוחנה נ' מדינת ישראל.
