עבירות פזיזות ורשלנות

זוהי קבוצת העבירות היחידה שבה הנאשם לא רצה דבר, לא תכנן דבר ולעתים גם לא ידע שקרה משהו. בעל כלב שנבהל, קבלן שלא גידר, בעל רישיון נשק שהשאיר אקדח במגירה, רופא שפספס בדיקה. סעיף 338 לחוק העונשין הופך את כולם לחשודים בפלילים, ולא בגלל מה שעשו אלא בגלל מה שלא עשו. ומה שמפתיע יותר מכול: הסעיף אינו דורש שמישהו ייפגע. די בכך שההתנהגות הייתה עלולה לסכן.

 

עבירה בלי כוונה: איך זה בכלל אפשרי

נקודת המוצא של הדין הפלילי הפוכה. סעיף 19 לחוק העונשין קובע שאדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, ומחריג שני מצבים בלבד: כשנקבע בהגדרת העבירה שרשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש, וכשמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה^[1]. עבירות הפזיזות והרשלנות חוסות תחת החריג הראשון.

סעיף 20 מגדיר את המחשבה הפלילית ומחלק אותה לכוונה ולפזיזות, ואת הפזיזות מפצל לשתיים: אדישות, שהיא שוויון נפש לאפשרות התוצאה, וקלות דעת, שהיא נטילת סיכון בלתי סביר מתוך תקווה להצליח למנוע את התוצאה. סעיף 21 מגדיר את הרשלנות אחרת לגמרי: אי-מודעות לטיב המעשה, לנסיבותיו או לאפשרות התוצאה, כשאדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לאותו פרט.

ההבדל בין השניים מהותי. בפזיזות הנאשם היה מודע לסיכון. ברשלנות הוא לא היה מודע כלל, והשאלה היא אם היה עליו להיות. זהו המקום היחיד בדין הפלילי שבו אדם מורשע על מה שלא עלה בדעתו, מפני שהחוק קובע שהיה צריך לעלות בדעתו.

 

סעיף 338: תשע הקטגוריות ומה שמשותף להן

הסעיף המרכזי בתחום קובע שהעושה אחת מתשע פעולות "בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה", דינו מאסר שלוש שנים. אלה הקטגוריות: נהיגה או רכיבה בדרך ציבורית; הפעלת כלי שיט או כלי טיס; מעשה באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיואקטיבי, או אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בהם; מעשה לגבי מכונות שבפיקוחו או אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים לגביהן; מעשה לגבי חומר נפץ או כלי יריה שבהחזקתו; אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו; מתן טיפול רפואי או כירורגי לאדם שהתחייב לטפל בו; מכירה, אספקה או הפעלה של תרופה או חומר מרעיל או מסוכן; ושימוש בחומר מרעיל או מסוכן, החזקתו או הפקרתו.

שימו לב למה שחוזר על עצמו ברוב החלופות: הביטוי "אינו נוקט אמצעי זהירות". רוב עבירות סעיף 338 הן עבירות מחדל, כלומר הן מתגבשות ממה שלא נעשה ולא ממעשה אקטיבי. זהו גם ההסבר לכך שהנאשמים בהן הם בדרך כלל אנשים ללא כל עבר, שעסקו בעיסוקם הרגיל.

מרכיב נוסף שחוזר הוא "סכנה מסתברת". המבחן אינו אם הסכנה התממשה ואף לא אם הנאשם צפה אותה, אלא אם היא הייתה סכנה שניתן היה לצפות אותה בנסיבות. זהו מבחן אובייקטיבי, והוא נבחן בדיעבד, לאחר שכבר ידוע מה קרה. עיוות הראייה לאחור הוא אחת הבעיות המרכזיות בתיקים אלה, וההגנה נדרשת להחזיר את בית המשפט לנקודת הזמן שלפני האירוע.

 

הסכנה מספיקה, הנזק אינו תנאי

המילים המכריעות בסעיף 338 הן "שיש בה כדי לסכן". החוק אינו דורש שאדם ייפגע, שייגרם נזק או שתתרחש תאונה. די בכך שההתנהגות נשאה בחובה פוטנציאל לסכן חיי אדם או לגרום חבלה. סעיף 21(א)(2) מחזק זאת וקובע במפורש שבעבירה שנמנית עם פרטיה תוצאה או סכנה העלולה להיגרם, די בכך שהעושה נטל סיכון בלתי סביר לגרימת הסכנה.

המשמעות המעשית מפתיעה רבים. אדם שכלבו רץ לעבר עוברת אורח ולא נגע בה, בעל עסק שהשאיר מכונה ללא מיגון אף שאיש לא נפגע, או מי שהשאיר חומר מסוכן בחצר משותפת, חשופים לחקירה פלילית גם כשהסתיים הכול בלא פגיעה. התלונה מוגשת לעתים קרובות בדיוק במצבים האלה, כשמישהו נבהל ולא ניזוק.

כשכן נגרמה תוצאה, הסעיף משתנה. פגיעה גופנית מובילה לעבירות חבלה, ומוות מוביל לסעיף 304 הקובע מאסר שלוש שנים לגרימת מוות ברשלנות. כשהמוות נגרם תוך שימוש ברכב נכנס לתמונה סעיף 64 לפקודת התעבורה, הקובע מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חודשים^[2]. פירוט מלא של מדרג ההמתה מופיע בעמוד עבירות גרימת מוות.

 

כלבים, נשק וילדים: החלופות שהכי מפתיעות

שלוש קבוצות מייצרות את מרבית התיקים בפועל, וכולן נוגעות לאנשים שאין להם קשר לעולם הפלילי.

הראשונה היא בעלי חיים. סעיף 338(א)(6) חל על מי שאינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו. תלונה על כלב שתקף אדם או כלב אחר מובילה לפתיחת תיק נגד הבעלים, גם כשהכלב מעולם לא נשך קודם. השאלה המשפטית אינה אם הכלב מסוכן אלא אם הבעלים נקט את אמצעי הזהירות שהנסיבות חייבו, ולכן תיעוד של רצועה, גדר, זמם, חיסונים והתנהגות קודמת הוא ליבת ההגנה.

השנייה היא כלי יריה. לצד סעיף 338(א)(5) עומד סעיף 339, הקובע מאסר שנה למי שמחזיק, משאיר או מפקיר כלי יריה, חומר נפץ או חומר אחר שבכוחם לגרום נזק, ללא נקיטת אמצעי זהירות סבירים למנוע מאדם אחר לגרום בהם נזק. הרחבה בנושא מופיעה בעמוד הזנחת השמירה על כלי ירייה. לצדו קובע סעיף 340א מאסר שנתיים למי שיורה מנשק חם שלא כדין.

השלישית היא ילדים. סעיף 340 קובע מאסר שנה למי שמשאיר או מפקיר דבר במקום שיש לילדים גישה אליו, כשיש יסוד סביר להניח שילדים ישחקו בו ועלולים להינזק, ואינו נוקט אמצעי זהירות סבירים למנוע זאת. הסעיף חל על חצרות, אתרי בנייה, בריכות, כלים וחומרים, והוא אינו מותנה בכך שילד אכן נפגע.

 

איפה עובר הגבול בין טעות לרשלנות פלילית

לא כל טעות היא עבירה, וזו נקודת המחלוקת המרכזית בכל תיק בתחום. המבחן בחוק העונשין נשען על "אדם מן היישוב", כלומר על מה שאדם סביר היה מודע לו באותן נסיבות. אלא שבצדו קיים גם מבחן אזרחי, מקביל וקדום יותר.

סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע שאדם שעשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה, או נמנע ממעשה שאדם סביר ונבון היה עושה, או שבמשלח ידו לא השתמש במיומנות או לא נקט זהירות שבעל מקצוע סביר היה נוקט, הרי זו התרשלות^[3]. סעיף 36 מוסיף שהחובה מוטלת כלפי כל אדם שאדם סביר היה צריך לצפות שייפגע.

הנוסח דומה, אך התוצאה שונה לחלוטין: בנזיקין התוצאה היא פיצוי, ובפלילים היא הרשעה ורישום. התרשלות אזרחית אינה הופכת אוטומטית לרשלנות פלילית, והפער בין השתיים הוא בדיוק המרחב שבו מתנהלת ההגנה. בתי המשפט דורשים בפלילים סטייה משמעותית מסטנדרט ההתנהגות, ולא כל כשל. לכן קבלת פסק דין אזרחי לחובת הנאשם אינה סוף הדרך בהליך הפלילי, וגם ההפך נכון.

לצד זה קיימת קטגוריה נוספת שכדאי להכיר. סעיף 22 עוסק באחריות קפידה, שבה אין צורך להוכיח מחשבה פלילית ואף לא רשלנות. גם שם קבע המחוקק שני איזונים: מי שנהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה לא יישא באחריות, והנטל להוכיח זאת עליו; ובנוסף, לא יידון אדם למאסר בעבירת אחריות קפידה אלא אם הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות.

 

איך עמרי לשם מטפל בתיק פזיזות ורשלנות

עו"ד עמרי לשם עוסק בדין הפלילי משנת 2014. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה במסלול משולב לתואר במשפטים ובהיסטוריה כללית, התמחה בפרקליטות מחוז חיפה בתחום הפלילי, וצבר ניסיון בשני משרדים מובילים בפלילי, בצווארון לבן ובדיני צבא לפני שהקים בשנת 2019 את משרדו בתל אביב. בתיקים אלה הלקוח הוא כמעט תמיד אדם נורמטיבי שנקלע לראשונה להליך פלילי, ולכן חלק ניכר מהעבודה הוא גם לתרגם לו מה בדיוק קורה.

הזירה הראשונה היא אמצעי הזהירות שכן ננקטו. התביעה מתמקדת במה שחסר, וההגנה בונה את התמונה ההפוכה: מה כן נעשה, מתי, לפי איזה תקן, ומה מקובל בענף. אישורי בדיקה, תעודות תקינה, נהלי בטיחות, תיעוד תחזוקה, הדרכות עובדים, חיסונים ורישומים וטרינריים. חומר זה קיים כמעט תמיד, אך מי שלא אוסף אותו בשבועות הראשונים מגלה שהוא נעלם.

הזירה השנייה היא הסבירות. כאן נכנסות חוות דעת מקצועיות: מהנדס בטיחות, וטרינר, מומחה לחקירת תאונות או מומחה רפואי, בהתאם לסוג התיק. חוות דעת שקובעת שההתנהגות עמדה בסטנדרט המקובל בענף היא הראיה החזקה ביותר להפרכת יסוד הרשלנות.

הזירה השלישית היא נקודת הזמן. מכיוון שהמבחן אובייקטיבי ונבחן בדיעבד, ההגנה נדרשת להראות מה היה ידוע ונראה לפני האירוע, ולא אחריו. עבודה זו מתחילה במסירת הגרסה, ולכן הליווי מתחיל כבר עם הזימון לחקירה ולא אחריה.

 

מה באמת מסתכן: רישום, רישיונות ומסלולים ללא הרשעה

העונשים בעבירות אלה נמוכים יחסית, ודווקא משום כך רבים מזלזלים בהן. הנזק האמיתי אינו המאסר אלא מה שנלווה לו. הרשעה בעבירת רשלנות יוצרת רישום פלילי ככל הרשעה אחרת, ובעלי מקצוע חשופים בנוסף להליכים מקבילים מול הגורם המסדיר את עיסוקם.

לצד ההליך הפלילי מתנהלים לעתים הליכים נוספים: תפיסה של הפריט שגרם לסכנה, שכן שוטר רשאי לתפוס חפץ שיש יסוד סביר להניח כי בו נעברה עבירה או שהוא עשוי לשמש ראיה^[4]; תביעה אזרחית של הנפגע; ולעתים גם בירור מול רשות הרישוי הרלוונטית. כל אלה מושפעים מהאופן שבו מנוהל התיק הפלילי.

הבשורה הטובה היא שדווקא בתחום הזה מרחב הסיום ללא הרשעה רחב במיוחד. מדובר בעבירות שאינן פשע, הנאשמים לרוב נטולי עבר, והנזק מהרשעה גבוה בהרבה מהעונש עצמו. לכן ריאליים כאן סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, הסדר מותנה המייתר כתב אישום^[5], וסיום ההליך ללא הרשעה בבית המשפט. בתיקים רבים זהו היעד המרכזי מהיום הראשון.

 

שאלות ותשובות

אפשר להיות מואשם בפלילים בלי שהתכוונתי לכלום?

כן. סעיף 19 לחוק העונשין קובע אמנם שנדרשת מחשבה פלילית, אך מחריג עבירות שבהגדרתן נקבעה רשלנות כיסוד הנפשי, וכן עבירות אחריות קפידה. סעיף 21 מגדיר רשלנות כאי-מודעות לסיכון כשאדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לו, ולכן ניתן להרשיע גם מי שלא חשב על התוצאה כלל. עם זאת, סעיף 21(ב) מגביל זאת ומאפשר להסתפק ברשלנות רק בעבירה שאינה מסוג פשע.

הכלב שלי נשך אדם – זו עבירה פלילית?

ייתכן. סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין חל על מי שאינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו, ועונשו מאסר שלוש שנים. השאלה אינה אם הכלב תקף בעבר אלא אם הבעלים נקט את אמצעי הזהירות שהנסיבות חייבו. תיעוד של רצועה, זמם, גדר תקינה, חיסונים והיעדר אירועים קודמים הוא הבסיס להגנה. חשוב לדעת שגם אירוע שהסתיים ללא נשיכה עשוי להקים את העבירה, משום שדי בסכנה.

אף אחד לא נפגע – עדיין יש עבירה?

כן. סעיף 338 מנוסח כך שהוא חל על התנהגות "שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה", כלומר על הפוטנציאל ולא על התוצאה. גם סעיף 21(א)(2) מתייחס במפורש לסכנה העלולה להיגרם ולא רק לתוצאה שנגרמה. לכן תלונה יכולה להיפתח גם כשהכול הסתיים בלא פגיעה, וזהו למעשה אחד המצבים השכיחים בתחום. היעדר נזק אינו הגנה, אך הוא בהחלט שיקול משמעותי במדיניות ההעמדה לדין ובענישה.

מה ההבדל בין רשלנות פלילית לרשלנות בנזיקין?

הניסוח דומה אך הרף שונה. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מגדיר התרשלות כסטייה מהתנהגותו של אדם סביר ונבון, והתוצאה היא חובת פיצוי. בפלילים נדרשת סטייה משמעותית מסטנדרט ההתנהגות, והתוצאה היא הרשעה ורישום פלילי. מכאן שקביעה של בית משפט אזרחי בדבר התרשלות אינה מכריעה את ההליך הפלילי, ואף הפוך: זיכוי בפלילים אינו שולל חבות אזרחית. שני ההליכים עשויים להתנהל במקביל ובאופן בלתי תלוי.

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

• [1] חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 19-22, 304, 338-340א – נבו · Source Score: 21
• [2] פקודת התעבורה [נוסח חדש], סעיף 64 – נבו · Source Score: 21
• [3] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35 ו-36 – נבו · Source Score: 21
• [4] פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, סעיף 32 – נבו · Source Score: 21
• [5] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיף 67א – נבו · Source Score: 21

 

המאמר עודכן לאחרונה: אוגוסט 2026 ומשקף את נוסח חוק העונשין העדכני. המידע המובא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני בנסיבות המקרה.