סעיף 243 לחוק העונשין, סולם עבירות השקר, והמגבלה שחוסמת את התביעה האזרחית
סעיף 243 לחוק העונשין קובע שהעבירה מושלמת ברגע שנמסרה הידיעה הכוזבת, ומוסיף במפורש שאין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבותיה ואם לאו. כלומר גם תלונה שנסגרה מיד, וגם תלונה שהמתלונן חזר בו ממנה, היא עבירה שהושלמה. מנגד, מי שסבל מתלונת שווא מגלה שהמסלול האזרחי חסום כמעט לחלוטין בגלל סייג אחד בפקודת הנזיקין.
- ✓ סעיף 243 - מסירת ידיעה כוזבת על עבירה: 3 שנות מאסר, ובפשע 5 שנים
- ✓ העבירה מושלמת מיד - אין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות התלונה
- ✓ סעיף 60 לפקודת הנזיקין - לא תוגש תובענה על נגישה רק משום שאדם מסר ידיעות לרשות מוסמכת
- ✓ סולם השקר - מתלונה כוזבת של 3 שנים ועד הדחה לעדות שקר של 9 שנים
סעיף 243: העבירה שמושלמת ברגע התלונה
העבירה המרכזית בתחום נמצאת בסעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977[1], והוא מנוסח בקצרה: המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע, מאסר חמש שנים.
מתוך הנוסח עולים שלושה רכיבים. הראשון הוא נמען מוגדר: שוטר או מי שמוסמך להגיש תביעה פלילית. אמירה כוזבת לאדם פרטי אינה נכנסת לסעיף הזה, גם אם היא פוגענית. השני הוא תוכן: ידיעה על עבירה, ולא כל מידע שגוי. והשלישי הוא היסוד הנפשי: "כשהוא יודע" שהידיעה כוזבת.
המילה "יודע" היא שקובעת את גבול העבירה. מתלונן שטעה, שזכר לא נכון, שפירש מצב באופן שגוי או שהאמין באמת בגרסתו, אינו עובר את סעיף 243 גם אם התלונה התבררה כלא נכונה. הפער בין תלונה שגויה לבין תלונת שווא הוא פער של ידיעה, ולא של תוצאה.
והסיפה של הסעיף היא שמייצרת את התוצאה החריגה: ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו. כלומר העבירה מושלמת במסירת הידיעה, ולא בנזק שנגרם. תלונה שנסגרה למחרת היא עבירה מושלמת בדיוק כמו תלונה שהובילה לכתב אישום.
סעיף 243 דורש ידיעה שהידיעה כוזבת. טעות, זיכרון שגוי או פרשנות מוטעית אינם תלונת שווא.
טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל
| הסעיף | העבירה | העונש המרבי |
|---|---|---|
| חוק העונשין, 246(ב) | הדחה בעדות באמצעים פסולים | 9 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 237(א) סיפה | עדות שקר בעד טובת הנאה | 9 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 237(א) | עדות שקר בהליך שיפוטי | 7 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 246(א) | הדחה בעדות | 7 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 245(ב) | הדחה בחקירה באמצעים פסולים | 7 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 243 סיפה | תלונת שווא כשהעבירה היא פשע | 5 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 245(א) | הדחה בחקירה | 5 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 240 | מסירת עדויות סותרות בכוונה להטעות | 5 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 238 | בדיית ראיה בכוונה להטעות | 5 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 243 | מסירת ידיעה כוזבת על עבירה | 3 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 244 | שיבוש מהלכי משפט | 3 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 239 | מסירת תצהיר שקר | 3 שנות מאסר |
סולם עבירות השקר: משלוש שנים ועד תשע
תלונת השווא היא החוליה הראשונה בסולם, ולא היחידה. חוק העונשין מדרג את עבירות השקר בהליך לפי השלב שבו נאמר השקר ולפי מי אומר אותו, והפערים גדולים.
בתחתית עומדים סעיף 243 עם שלוש שנים, וסעיף 239 שקובע שלוש שנים על מסירת תצהיר שקר ביודעין לפני מי שמוסמך לקבלו. לצידם עומד סעיף 244, שיבוש מהלכי משפט, שקובע שלוש שנים למי שעושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנת עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת. הסעיף מבהיר ש"הליך שיפוטי" כולל גם חקירה פלילית.
באמצע נמצאים סעיף 238, בדיית ראיה בכוונה להטעות רשות שיפוטית, שעונשו חמש שנים; סעיף 240, מסירת הודעות או עדויות סותרות בפני רשויות שונות בכוונה להטעות, שעונשו חמש שנים; וסעיף 245, הדחה בחקירה, שעונשו חמש שנים, ושבע שנים כשנעשתה בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר.
ובראש הסולם עומדות שתי עבירות. סעיף 237, עדות שקר בהליך שיפוטי בדבר מהותי, שעונשו שבע שנים, ותשע שנים אם ניתנה בעד טובת הנאה. וסעיף 246, הדחה בעדות, שעונשו שבע שנים, ותשע שנים באמצעים פסולים.
למה תלונת שווא מתגלגלת לעבירות חמורות יותר
בפרקטיקה, תיקי תלונת שווא רק לעיתים רחוקות נשארים בגבולות סעיף 243. הסיבה מבנית.
תלונה אינה מסתיימת בהגשתה. אחריה מגיעה חקירה, ובה נגבית הודעה מפורטת. אם ההודעה חוזרת על הגרסה הכוזבת, נוספת שכבה. ואם התיק מתקדם והמתלונן מעיד בבית המשפט, הגרסה הופכת לעדות, ואז חל סעיף 237 עם שבע שנות מאסר.
לכך מתווסף סעיף 240, שעניינו עדויות סותרות: המוסר הודעות או עדויות בעניין אחד בפני רשויות שונות, והודעותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית מהותית, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו מאסר חמש שנים. הסעיף מגדיר "רשות" באופן רחב שכולל בית משפט הדן בפלילים, בית דין משמעתי, שוטר או רשות אחרת שערכו חקירה, וועדת חקירה.
המשמעות היא שמתלונן שמסר גרסה אחת בתלונה, גרסה אחרת בחקירה וגרסה שלישית בבית המשפט, חשוף לא רק לסעיף 243 אלא גם לסעיף 240, ואולי גם לסעיף 237. חזרה מהתלונה בשלב מאוחר אינה מוחקת את מה שכבר נאמר, ולעיתים היא דווקא מה שמייצר את הסתירה.
חזרה מתלונה אינה מבטלת עבירה שהושלמה, ולעיתים היא היוצרת את הסתירה שמקימה עבירה נוספת.
מה עומד למי שהואשם בשווא
כאן התמונה מורכבת יותר ממה שנהוג לחשוב, ושלושת המסלולים האפשריים מוגבלים כל אחד בדרכו.
המסלול הראשון הוא פלילי: הגשת תלונה נגד המתלונן בגין עבירה לפי סעיף 243. אלא שהחלטה אם לחקור ולהעמיד לדין נתונה לרשויות, וכפי שנקבע בסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי[2], היא כוללת שיקול דעת רחב. בפועל, העמדה לדין בעבירה זו אינה שכיחה, בין היתר משום שנדרש להוכיח שהמתלונן ידע שהידיעה כוזבת.
המסלול השני הוא עילת הסגירה. כשתיק נסגר, יש הבדל מהותי בין סגירה מחוסר ראיות לבין סגירה מחוסר אשמה, והמסלול של שינוי עילת סגירה נועד בדיוק לכך. עבור מי שהואשם בשווא, שינוי העילה הוא לעיתים ההישג המשמעותי ביותר, משום שהוא משפיע על הרישום שנותר.
המסלול השלישי הוא אזרחי, וכאן נמצאת ההפתעה. סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש][3] מגדיר את עוולת הנגישה כפתיחתו או המשכתו של הליך נפל, למעשה ובזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת, נגד אדם, כשההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו.
הסייג שחוסם את התביעה האזרחית
בסופו של אותו סעיף 60 מופיעה שורה אחת שמשנה את כל התמונה: אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.
כלומר מי שרק הגיש תלונה, והרשות היא שהחליטה לפתוח בהליך, אינו חשוף לתביעת נגישה בשל כך בלבד. המחוקק ביקש להגן על הנכונות לפנות לרשויות, ולמנוע מצב שבו החשש מתביעה ירתיע מתלוננים אמיתיים.
התוצאה היא שהמסלול האזרחי בעוולת הנגישה צר בהרבה משנדמה, והוא רלוונטי בעיקר למי שיזם וניהל את ההליך בעצמו, ולא למי שמסר ידיעה. לצידו עומדים מסלולים אזרחיים אחרים, ובראשם תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, שכפופה להגנות ולחסינויות משלה.
מכאן נגזרת מסקנה מעשית לא נוחה אך חשובה: מי שנפגע מתלונת שווא צריך למקד את המאמץ בהליך הפלילי שנפתח נגדו, ולא להסתמך על סעד עתידי. הסגירה, עילת הסגירה, ומה שנרשם בסופו של דבר, הם לרוב מה שניתן להשיג.
לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, אי אפשר לתבוע על נגישה רק משום שאדם מסר ידיעות לרשות מוסמכת.
מה עושים כשהתלונה נגדכם, ואתם יודעים שהיא שקרית
התחושה הראשונה היא לרוב זהה: הכעס והרצון להפריך הכול מיד. זו בדיוק הנקודה שבה נעשות רוב הטעויות.
הצעד הראשון הוא איסוף תיעוד אובייקטיבי שממקם אתכם בזמן ובמקום: הודעות, יומנים, נתוני מיקום, צילומי מצלמות, אסמכתאות תשלום, ועדים שיכולים לאשש. חומר כזה נמחק מהר, ולכן איסופו דחוף יותר מכל דבר אחר. בתיקים שנשענים על גרסה מול גרסה, החומר הזה הוא לעיתים ההבדל כולו.
הצעד השני הוא איך מתנהלים בחקירה במשטרה. ההיגיון האינטואיטיבי אומר לספר הכול מיד, אבל גרסה שנמסרת בלי הכנה, בלי לדעת מה בדיוק נטען ומה קיים בתיק, יוצרת לעיתים סתירות שנזקפות לחובתכם בהמשך. שינוי גרסה מאוחר מזיק יותר מגרסה חלקית מסודרת.
הצעד השלישי הוא מיפוי הסתירות בגרסת המתלונן לאורך הזמן: מה נאמר בתלונה, מה נאמר בחקירה, ומה נאמר לאחר מכן. סתירות כאלה משרתות שתי מטרות במקביל: הן מערערות את הראיות נגדכם, והן התשתית לכל טענה עתידית בדבר תלונת שווא.
⏱ מה לאסוף מיד כשהוגשה נגדכם תלונה שקרית
- תיעוד שממקם אתכם בזמן ובמקום: נתוני מיקום, כרטיסי אשראי, כניסות למקום עבודה.
- הודעות והתכתבויות עם המתלונן, כולל כאלה שקדמו לאירוע הנטען.
- צילומי מצלמות אבטחה מהמקום ומהסביבה. הם נמחקים לרוב תוך ימים.
- שמות עדים שנכחו או ששוחחו עם מי מהצדדים בסמוך לאירוע.
- תיעוד של הרקע: סכסוך קודם, הליך משפטי מקביל, או מניע אפשרי.
שאלות נפוצות
מה העונש על הגשת תלונת שווא?
סעיף 243 לחוק העונשין קובע שהמוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו מאסר שלוש שנים. אם העבירה שעליה נמסרה הידיעה היא מסוג פשע, העונש עולה לחמש שנות מאסר. הסעיף מוסיף שאין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו.
המתלונן חזר בו מהתלונה. זה מבטל את העבירה?
לא. סעיף 243 מנוסח כך שהעבירה מושלמת במסירת הידיעה הכוזבת, ולא בתוצאה שנגרמה. חזרה מהתלונה אינה מוחקת את מה שכבר נמסר. יתרה מכך, אם הגרסאות שנמסרו בשלבים שונים סותרות זו את זו בשאלה עובדתית מהותית והדבר נעשה בכוונה להטעות, עשוי לחול גם סעיף 240, שעונשו חמש שנות מאסר.
אפשר לתבוע את מי שהגיש נגדי תלונת שווא?
לרוב לא על בסיס עוולת הנגישה. סעיף 60 לפקודת הנזיקין מגדיר את העוולה, אך מסייג אותה במפורש: לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. כלומר מי שרק התלונן, והרשות היא שהחליטה לפתוח בהליך, מוגן. קיימים מסלולים אזרחיים אחרים, כמו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אך גם להם הגנות משלהם.
מה ההבדל בין תלונה שגויה לתלונת שווא?
היסוד הנפשי. סעיף 243 חל רק על מי שמסר את הידיעה כשהוא יודע שהיא כוזבת. מתלונן שטעה, שזכר לא נכון, שפירש מצב באופן שגוי או שהאמין בגרסתו, אינו עובר את העבירה גם אם התלונה התבררה כלא נכונה. זו גם הסיבה שהעמדה לדין בעבירה זו אינה שכיחה: קשה להוכיח ידיעה, ולא די בכך שהתיק נסגר.
מקורות שצוטטו במאמר (5)
כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.
- [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 237-246 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [2] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [3] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 60 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [4] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
- [5] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
מילון מושגים
האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפי נוסחם המעודכן. העונשים המפורטים הם עונשים מרביים ואינם מהווים תחזית לגבי מקרה מסוים.
הוגשה נגדכם תלונה שאתם יודעים שאינה נכונה?
התיעוד שמפריך תלונה נעלם תוך ימים, והגרסה הראשונה בחקירה היא זו שתלווה את התיק.
054-200-2696 office@leshem-cl.co.il
מצדה 9, מגדל ב.ס.ר 3, בני ברק
