יסוד עובדתי ויסוד נפשי: מה באמת צריך להוכיח כדי להרשיע

סעיפים 18 עד 23 לחוק העונשין, סולם היסוד הנפשי, ושלוש ההוראות שמזיזות את הגבול

הרשעה פלילית דורשת שני רכיבים: מה שהאדם עשה ומה שעבר בראשו. חוק העונשין מגדיר את שניהם במדויק בסעיפים 18 עד 23, ובתוך ההגדרות האלה חבויות שלוש הוראות שמשנות את התמונה: עצימת עיניים שהופכת חשד למודעות, הלכת הצפיות שהופכת צפייה לכוונה, והוראה שקובעת שרשלנות לעולם אינה יכולה לבסס עבירה מסוג פשע.

 

היסוד העובדתי: שלושה רכיבים, לא אחד

היסוד העובדתי אינו רק "מה שהאדם עשה". סעיף 18(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977^[1] מגדיר "פרט" לעניין עבירה כמעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה, מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה.

כלומר ההגדרה מונה עד שלושה רכיבים אפשריים: המעשה, הנסיבות, והתוצאה. לא בכל עבירה קיימים שלושתם. יש עבירות התנהגותיות שבהן די במעשה ובנסיבות, ויש עבירות תוצאתיות שבהן נדרשת גם תוצאה וקשר סיבתי בינה לבין המעשה.

הרכיב שמוכיח את עצמו כמכריע בפועל הוא דווקא הנסיבות. עבירה יכולה להיות מנוסחת כך שאותו מעשה עצמו הוא מותר בנסיבה אחת ואסור באחרת. כשחסרה הנסיבה, היסוד העובדתי אינו מתקיים, ואין זה משנה מה הייתה כוונתו של האדם.

סעיף 18(ב) מוסיף ש"מעשה" כולל גם מחדל, אם לא נאמר אחרת, וסעיף 18(ג) מגדיר "מחדל" כהימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. ההגדרה הזו חשובה: אין אחריות פלילית על אי עשייה סתם, אלא רק כשקיימת חובה לעשות, וכשמקור החובה הוא דין או חוזה.

סולם היסוד הנפשי בחוק העונשין

 

סעיף 19: מחשבה פלילית היא ברירת המחדל

סעיף 19 קובע כלל שמארגן את כל התחום: אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש, או שהעבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

המשמעות המעשית גדולה. כשסעיף עבירה שותק בשאלת היסוד הנפשי, הברירה אינה מחמירה אלא מקלה: נדרשת מחשבה פלילית מלאה. התביעה אינה יכולה להסתפק ברשלנות רק משום שהסעיף לא אמר אחרת.

מכאן נגזר סדר בדיקה קבוע בכל תיק: ראשית מאתרים את היסוד הנפשי שנדרש באותה עבירה, ורק אחר כך בוחנים אם הוא הוכח. הסדר ההפוך, שבו מנתחים ראיות בלי לדעת מה בדיוק צריך להוכיח, הוא מקור נפוץ לטעויות.

שלוש הרמות שהחוק מכיר הן אפוא מחשבה פלילית לפי סעיף 20, רשלנות לפי סעיף 21, ואחריות קפידה לפי סעיף 22. לכל אחת מהן הגדרה משלה ותוצאות משפטיות שונות לגמרי.

כשסעיף העבירה שותק לגבי היסוד הנפשי, סעיף 19 מחייב מחשבה פלילית מלאה ולא רשלנות.

 

סעיף 20: ממה מורכבת מחשבה פלילית

סעיף 20(א) בנוי משני חלקים. החלק הראשון הוא מודעות: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. המודעות נדרשת לכל רכיב ורכיב ביסוד העובדתי, ולא לעבירה כמכלול.

החלק השני חל רק על עבירות תוצאתיות, ובו נדרש בנוסף אחד משניים. כוונה, שהיא מטרה לגרום לאותן תוצאות. או פזיזות, שהיא אחת משתיים: אדישות, כלומר שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות; או קלות דעת, כלומר נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות, מתוך תקווה להצליח למנען.

ההבחנה בין אדישות לקלות דעת דקה ומכרעת. שתיהן מניחות מודעות לסיכון, וההבדל הוא ביחס אליו: מי שאדיש לא אכפת לו אם התוצאה תתרחש, ומי שקל דעת מקווה שהיא לא תתרחש. בעבירות ההמתה, ההבחנה הזו היא ההבדל בין רצח לבין המתה בקלות דעת, כמפורט בעמוד עבירות פזיזות ורשלנות.

סעיף 20(ג)(2) מוסיף כלל שנקרא העברת כוונה: אין נפקא מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות. מי שכיוון לפגוע באחד ופגע באחר נושא באותה אחריות.

 

שתי ההוראות שמרחיבות את היסוד הנפשי

בתוך סעיף 20 חבויות שתי הוראות שמרחיבות את תחולתו הרבה מעבר למה שנראה מהגדרת המונחים.

הראשונה היא סעיף 20(ג)(1): רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם. זוהי דוקטרינת עצימת העיניים, והיא הופכת חשד שלא נבדק לשקול למודעות ממש. די בכך שהאדם חשד ובחר שלא לשאול, כדי שהחוק יראה אותו כמי שידע.

ההוראה הזו רלוונטית במיוחד בעבירות שבהן הנאשם טוען שלא ידע: שלא ידע שהחבילה מכילה סם, שלא ידע שהחשבונית פיקטיבית, שלא ידע שהרכוש גנוב. התשובה המשפטית אינה בהכרח "לא האמנו לך", אלא "חשדת ולא ביררת", וזו טענה קלה יותר להוכחה.

השנייה היא סעיף 20(ב), הלכת הצפיות: לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרמן. כלומר מי שצפה שהתוצאה כמעט בוודאי תתרחש נחשב כמי שהתכוון לה, גם אם לא רצה בה. ההוראה הזו מרחיבה את עבירות הכוונה מעבר למניע, והיא מנותחת בהרחבה בעמוד הלכת הצפיות.

לפי סעיף 20(ג)(1), מי שחשד ונמנע מלברר נחשב כמי שהיה מודע. החשד שלא נבדק שווה לידיעה.

 

רשלנות: מה היא, ומה היא לעולם אינה יכולה לבסס

סעיף 21(א) מגדיר רשלנות כאי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט.

ההגדרה הזו מציבה מבחן אובייקטיבי. השאלה אינה מה הנאשם ידע בפועל, אלא מה אדם סביר במקומו יכול היה לדעת. בעבירות תוצאתיות מוסיף סעיף 21(א)(2) דרישה נוספת: העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה.

והנה ההוראה שכמעט אינה מוזכרת. סעיף 21(ב) קובע: רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. כלומר המחוקק אסר על עצמו לקבוע עבירת פשע, שעונשה למעלה משלוש שנות מאסר, שניתן להרשיע בה על יסוד רשלנות בלבד.

ההוראה הזו היא נקודת בדיקה מיידית בכל תיק. כשמיוחסת לנאשם עבירת פשע והתשתית הראייתית מלמדת לכל היותר על רשלנות, הפער אינו עניין של מידה אלא של סמכות: העבירה פשוט אינה יכולה להתקיים באותו יסוד נפשי.

לפי סעיף 21(ב), אין עבירת פשע שניתן להרשיע בה על יסוד רשלנות בלבד.

 

אחריות קפידה: העבירה שבה אין צורך להוכיח דבר

הרמה השלישית והנמוכה ביותר היא אחריות קפידה. סעיף 22(א) קובע שאדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות.

בעבירות האלה, שנפוצות בעיקר בתחומי התעבורה, הרישוי ואיכות הסביבה, התביעה אינה נדרשת להוכיח דבר בנוגע למצבו הנפשי של הנאשם. די בכך שהיסוד העובדתי התקיים.

לצד זה יצר המחוקק שתי הגנות. סעיף 22(ב) קובע שלא יישא אדם באחריות אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ומוסיף במפורש: הטוען טענה כאמור, עליו הראיה. זהו אחד המקומות הבודדים בדין הפלילי שבהם הנטל מוטל על הנאשם.

ההגנה השנייה מעשית לא פחות. סעיף 22(ג) קובע שלעניין אחריות לפי הסעיף, לא יידון אדם למאסר אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. כלומר גם כשההרשעה עומדת בלי הוכחת יסוד נפשי, עונש המאסר חסום, אלא אם התביעה הוכיחה בכל זאת מחשבה פלילית או רשלנות.

 

תאגידים: מתי חברה נושאת באחריות פלילית

סעיף 23 מסדיר את אחריותו הפלילית של תאגיד, והוא בנוי בשני מסלולים שונים.

המסלול הראשון, בסעיף 23(א)(1), נוגע לעבירות אחריות קפידה: התאגיד נושא באחריות כשהעבירה נעברה על ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד. כאן הקשר פשוט ופונקציונלי.

המסלול השני, בסעיף 23(א)(2), נוגע לעבירות שמצריכות מחשבה פלילית או רשלנות, והוא מורכב יותר. התאגיד יישא באחריות אם בנסיבות העניין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול ענייני התאגיד, יש לראות במעשה ובמחשבה הפלילית או ברשלנות את מעשהו ומחשבתו של התאגיד עצמו.

סעיף 23(ב) מוסיף הוראה לגבי מחדלים: בעבירה שנעברה במחדל, כאשר חובת העשייה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקא מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד מסוים. כלומר החברה אחראית גם כשלא ניתן להצביע על אדם ספציפי שכשל.

 

איך זה נראה בתיק אמיתי

הניתוח הזה אינו תרגיל אקדמי. הוא הכלי המרכזי שבו מפרקים כתב אישום ובודקים אם הוא עומד.

השלב הראשון הוא פירוק העבירה לרכיביה: מהו המעשה הנדרש, אילו נסיבות נמנות עם הגדרת העבירה, והאם נדרשת תוצאה. אחר כך בודקים מול התיאור העובדתי שבכתב האישום אם כל רכיב מתואר. רכיב חסר הוא בסיס לטענה שהעובדות אינן מהוות עבירה, שהיא אחת הטענות המקדמיות שבחוק.

השלב השני הוא זיהוי היסוד הנפשי הנדרש. כאן נבדק מה קובע סעיף העבירה, ובהיעדר קביעה מפורשת חלה ברירת המחדל שבסעיף 19. בעבירות תוצאתיות נבדק אם נדרשת כוונה או שדי בפזיזות, ואם בפזיזות, האם התשתית מלמדת על אדישות או על קלות דעת.

השלב השלישי הוא התשתית הראייתית. מודעות מוכחת כמעט תמיד בראיות נסיבתיות, ולכן השאלה מה ידע הנאשם נגזרת ממה שנאמר בחקירה, מהתנהלותו לפני האירוע ואחריו, וממסמכים. זו הסיבה שהעבודה על הראיות והעבודה על היסוד הנפשי הן למעשה אותה עבודה.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 18-23 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [2] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [4] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפי נוסחו המעודכן. יישום ההגדרות הכלליות שבחלק המקדמי של החוק נעשה לגופה של כל עבירה ולפי נסיבות המקרה.