עבירות גרימת מוות

בכל תיק גרימת מוות התוצאה זהה: אדם מת. אין מדרג של פגיעה, אין ויכוח על חומרת הנזק, ואין דרגות ביניים בתוצאה עצמה. מה שמפריד בין מאסר עולם לבין שלוש שנות מאסר אינו המעשה ואינו התוצאה, אלא מה שהתרחש בראשו של הנאשם ברגע המעשה. הרפורמה משנת 2019 בנתה את כל פרק ההמתה מחדש בדיוק סביב הציר הזה, ומאז המאבק המשפטי בתיקים אלה מתנהל כמעט כולו על היסוד הנפשי.

 

תוצאה אחת, ארבע עבירות

סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר את דרגות המחשבה הפלילית: כוונה היא מטרה לגרום לתוצאה; אדישות היא שוויון נפש לאפשרות גרימתה; וקלות דעת היא נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה, מתוך תקווה להצליח למנוע אותה^[1]. מתחתן עומדת הרשלנות שבסעיף 21, שהיא אי-מודעות לאפשרות התוצאה כשאדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לה.

ארבע הדרגות האלה הן שמייצרות את ארבע עבירות ההמתה. גרימת מוות בכוונה או באדישות היא רצח שעונשו מאסר עולם. גרימת מוות בקלות דעת היא המתה בקלות דעת שעונשה שתים עשרה שנים. גרימת מוות ברשלנות עונשה שלוש שנים. בין רצח לבין המתה בקלות דעת שוכנת עוד קטגוריה, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, שאינה נבדלת ביסוד הנפשי אלא בנסיבות שממתנות את האשמה.

נקודה שמפתיעה רבים נמצאת בסעיף 20(ב): ראייה מראש של התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרום לה. אין צורך שאדם ירצה במות הקורבן כדי שייחשב כמי שפעל בכוונה, ודי בכך שראה את המוות כתוצאה כמעט ודאית של מעשהו. זהו אחד הפערים המשמעותיים ביותר בין התחושה האינטואיטיבית לבין הדין.

 

רצח, נסיבות מחמירות, ומה באמת אומר מאסר עולם

סעיף 300(א) קובע שהגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם דינו מאסר עולם. שימו לב שהמונח "כוונה תחילה" נעלם: מי שדקר במהלך עימות אלים מתוך שוויון נפש לאפשרות שהדקירה תמית, נכנס לסעיף הרצח גם בלי שתכנן דבר מראש.

מעליו עומד סעיף 301א, שקובע רשימה של אחת עשרה נסיבות שבהן העונש הוא מאסר עולם ועונש זה בלבד. בין הנסיבות: מעשה שנעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית; מעשה שנועד לאפשר או להסתיר עבירה אחרת שעונשה שבע שנים ומעלה; המתת עד או שופט במטרה להכשיל הליך; מניע של גזענות; מעשה שנעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות; קורבן שהוא בן זוג לאחר התעללות שיטתית או מתמשכת; קורבן שהוא חסר ישע או קטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה; ומעשה טרור. כאשר מתקיימת אחת מהן, נשלל מבית המשפט כל שיקול דעת בענישה.

מה שנותר סמוי מן העין הוא מה שקורה אחרי. מאסר עולם בישראל אינו תקופה קצובה. לפי סעיף 29 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ועדת שחרורים מיוחדת רשאית להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשו של אסיר עולם רק לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מתחילת המאסר, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת משלושים שנים^[2]. במאסרי עולם מצטברים המועד המוקדם ביותר להמלצה הוא לאחר חמש עשרה שנים, ואף אז הרצפה נותרת שלושים שנה.

 

המתה בנסיבות של אחריות מופחתת

סעיף 301ב הוא הסעיף שמאפשר לבית המשפט להכיר בכך שאותו יסוד נפשי נוצר בנסיבות שממתנות את האשמה. הוא מחולק לשתי רמות.

הרמה הראשונה, בסעיף קטן (א), קובעת מאסר חמש עשרה שנים כשהמעשה נעשה בעוד הנאשם נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו בידי מי שהנאשם גרם למותו. זהו הסעיף שנועד למקרים של אדם שספג התעללות ממושכת והמית את המתעלל בו.

הרמה השנייה, בסעיף קטן (ב), קובעת מאסר עשרים שנים בשלוש נסיבות. הראשונה היא התגרות: מעשה שבוצע בתכוף לאחר התגרות ובתגובה לה, ובלבד שבעקבותיה התקשה הנאשם במידה ניכרת לשלוט בעצמו ושיש בקושי זה כדי למתן את אשמתו. השנייה היא הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי שהגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשהו או להימנע ממנו, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש. השלישית, והחשובה מכולן מבחינה מעשית, היא מעשה שחרג במידה מועטה מתחולת סייג לאחריות לפי סעיפי ההגנה העצמית, הצורך או הכורח.

החלופה השלישית היא לב ההגנה במרבית תיקי ההמתה: גם כשטענת ההגנה העצמית אינה מתקבלת במלואה, חריגה מועטה ממנה מורידה את התיק מרצח למאסר עשרים שנים. המרחק בין שתי התוצאות מוצדק כמעט תמיד בפרטים קטנים של השתלשלות האירועים, ולכן שחזור מדויק של רצף הדקות שלפני המעשה הוא עבודה ראייתית של ממש.

 

המתה בקלות דעת וגרימת מוות ברשלנות

סעיף 301ג קובע שהגורם למותו של אדם בקלות דעת דינו מאסר שתים עשרה שנים. קלות דעת אינה חוסר מודעות: הנאשם היה מודע לסיכון, נטל אותו למרות שהיה בלתי סביר, וקיווה שהתוצאה לא תתרחש. זהו ההבדל בינה לבין אדישות, שבה הנאשם אדיש לאפשרות התוצאה ואינו מקווה למנוע אותה.

מתחתיה עומד סעיף 304, הקובע שהגורם ברשלנות למותו של אדם דינו מאסר שלוש שנים. כאן אין מודעות כלל, והשאלה היא אם אדם מן היישוב היה מודע לסיכון בנסיבות העניין. זהו הסעיף שחל על תאונות עבודה, על רשלנות רפואית שהגיעה להליך פלילי, ועל תאונות דרכים קטלניות.

לצדם קיימות עבירות נוספות באותו סימן: סעיף 305 קובע מאסר עשרים שנים לניסיון לרצח, סעיף 302 קובע מאסר עשרים שנים למי שמביא אדם לידי התאבדות בשידול או בעצה או מסייע לו להתאבד, וסעיף 303 קובע מאסר חמש שנים בעבירת המתת תינוק בנסיבות של ערעור שיקול הדעת לאחר לידה.

 

גרימת מוות בתאונת דרכים: מסלול נפרד

תאונת דרכים קטלנית מטופלת לפי סעיף 304 לחוק העונשין, אך הענישה נקבעת בפקודת התעבורה ומחמירה משמעותית. סעיף 64 לפקודה קובע שהעובר עבירה לפי סעיף 304 תוך שימוש ברכב, דינו מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חודשים, אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק את מאסר המינימום מטעמים שיפרש בפסק הדין^[3].

לצד המאסר עומדת הפסילה. סעיף 40 לפקודה קובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיף 64, בנוסף לכל עונש אחר, ייפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אלא אם הורה בית המשפט על תקופה קצרה יותר בנסיבות מיוחדות שיפרש. בנוסף קובעת הפקודה שבהרשעה לפי סעיף 64 לא תוטל פסילה שהיא על תנאי בלבד.

בתאונה קטלנית נקודת המוצא בחוק היא מאסר בפועל ופסילה ארוכה, וההימנעות מהם מחייבת נימוק פרטני. בתיקים אלה מרכז הכובד עובר לחקירת התאונה עצמה: ממצאי בוחן התנועה, מהירות, תקינות הרכב, תנאי הדרך, אשם תורם של המנוח או של צד שלישי, והשאלה אם ההתנהגות אכן עולה כדי רשלנות פלילית ולא כדי טעות אנוש שאינה מקימה אחריות.

 

הקשר הסיבתי: מתי רואים אתכם כמי שגרם למוות

שאלה שעולה כמעט בכל תיק היא מה קורה כשהמוות נגרם משילוב של גורמים. סעיף 309 מסדיר זאת וקובע שבמקרים המנויים בו יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר אף אם מעשהו לא היה הגורם התכוף ולא היה הגורם היחיד למוות.

בין המקרים: מי שהסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי, והטיפול גרם למוות, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות; מי שגרם חבלה שלא הייתה מביאה למוות אילו נזקק הנפגע לטיפול רפואי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו; מי שבאלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשות מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית להימלט; ומי שהחיש במעשהו או במחדלו את מותו של אדם שסבל ממחלה או מפגיעה קודמת.

הכלל הזה מצמצם מאוד את הטענה "הוא לא מת ממני". יחד עם זאת הוא אינו מוחלט, והחריג המפורש בפסקה הראשונה, שלפיו טיפול שלא נעשה בתום לב או במיומנות רגילות מנתק את הקשר הסיבתי, הוא נקודת בדיקה ממשית שדורשת חוות דעת רפואית עצמאית.

 

הסייגים לאחריות פלילית

מעבר לוויכוח על היסוד הנפשי קיימות טענות שמאיינות את האחריות כליל. סעיף 34י קובע את סייג ההגנה העצמית, החל על מעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית. סעיף 34יא קובע את סייג הצורך, וסעיף 34יב את סייג הכורח, החל על מי שנצטווה לעשות מעשה תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה.

סעיף 34ח קובע שלא יישא אדם באחריות פלילית אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשייתו. סעיף 34ט מטפל בשכרות ומבחין בין שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת של האדם, שהיא סייג, לבין שכרות מרצון, שאינה פוטרת מאחריות.

גם כשסייג אינו מתקיים במלואו הוא אינו מתאיין. כפי שראינו, חריגה במידה מועטה מסייג ההגנה העצמית, הצורך או הכורח מעבירה את התיק לסעיף האחריות המופחתת. לכן העלאת הסייג נעשית תמיד, גם כשברור שלא כל תנאיו מתקיימים.

 

איך עמרי לשם בונה הגנה בתיק המתה

עו"ד עמרי לשם עוסק בדין הפלילי משנת 2014. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה במסלול משולב לתואר במשפטים ובהיסטוריה כללית, התמחה בפרקליטות מחוז חיפה בתחום הפלילי, וצבר ניסיון בשני משרדים מובילים בפלילי, בצווארון לבן ובדיני צבא לפני שהקים בשנת 2019 את משרדו בתל אביב. תיקי המתה הם התיקים הכבדים ביותר בדין הפלילי, והם מנוהלים מול צוותי חקירה ותביעה מהמנוסים במערכת.

הזירה הראשונה היא הסיווג. השאלה אם מדובר ברצח בנסיבות מחמירות, ברצח, באחריות מופחתת או בקלות דעת נקבעת על בסיס פרשנות של רגעים ספורים, ולכן העבודה מתחילה כבר עם הזימון לחקירה ובשחזור מדוקדק של ההשתלשלות: מי יזם, מה נאמר, כמה זמן חלף בין שלב לשלב, והאם הייתה שהות לשקול. פרק זמן של שניות בין התגרות לתגובה עשוי להיות ההבדל בין סעיף 300 לסעיף 301ב.

הזירה השנייה היא המומחיות. בתיקים אלה מכריעות חוות דעת: פתולוגיה, בליסטיקה, חקירת תאונות, פסיכיאטריה משפטית וניתוח זירה. חוות דעת נגדית עצמאית, שנערכת מוקדם ולא ערב המשפט, היא לעתים מה שמזיז את התיק ממקומו.

במקביל מתנהל ההליך המיידי. בעבירות המתה המעצר עד תום ההליכים הוא ברירת המחדל המעשית, והדיונים הראשונים קובעים את מסגרת ההתנהלות לחודשים ולעתים לשנים^[4]. בתיקי המתה חלון ההזדמנויות להשפיע על הסיווג נפתח בשלב החקירה ונסגר עם הגשת כתב האישום, ולכן ליווי מוקדם אינו המלצה אלא תנאי.

כשמדובר בעבירת פשע, ותמיד זה המצב, קמה חובת יידוע לפני הגשת כתב אישום, ונפתח חלון של שלושים ימים לפנייה מנומקת לתביעה^[5]. בתיקי המתה השימוע נועד לרוב לא למנוע כתב אישום אלא לשנות את הסעיף שבו יואשם הנאשם, וגם שינוי כזה שווה שנים.

 

שאלות ותשובות

עדיין קיימת עבירת הריגה?

לא. תיקון 137 לחוק העונשין, שנכנס לתוקף ביולי 2019, ביטל את עבירת ההריגה ואת סעיף 301 שעסק בכוונה תחילה. במקומם נקבעו רצח לפי סעיף 300, רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב והמתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג. מה שנכלל בעבר בעבירת ההריגה מתחלק היום בעיקר בין סעיף 301ב לסעיף 301ג, ולכן פסיקה או חומר שמדבר על "הריגה" מתייחס למצב משפטי שאינו קיים עוד.

מה ההבדל בין אדישות לקלות דעת?

שתיהן דרגות של פזיזות לפי סעיף 20 לחוק העונשין, וההבדל ביניהן הוא ביחס הנפשי לתוצאה. אדישות היא שוויון נפש לאפשרות שהתוצאה תתרחש, וגרימת מוות באדישות היא רצח שעונשו מאסר עולם. קלות דעת היא נטילת סיכון בלתי סביר מתוך תקווה להצליח למנוע את התוצאה, וגרימת מוות בקלות דעת עונשה שתים עשרה שנים. ההבחנה נראית דקה, אך היא ההבדל בין מאסר עולם לבין תקופה קצובה, והיא נלמדת מהתנהגות הנאשם לפני המעשה, בזמנו ואחריו.

תאונת דרכים קטלנית – מה העונש הצפוי?

העבירה היא גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, אך הענישה נקבעת לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה: מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חודשים, אלא אם ראה בית המשפט שהנסיבות מצדיקות שלא לפסוק את המינימום, מטעמים שיפרש בפסק הדין. בנוסף קובע סעיף 40 לפקודה פסילת רישיון לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אלא בנסיבות מיוחדות. בפועל התוצאה נגזרת ממידת הרשלנות, מקיומו של אשם תורם ומנסיבות אישיות.

מה משמעות מאסר עולם בפועל?

מאסר עולם אינו תקופה קצובה מראש. לפי סעיף 29 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ועדת שחרורים מיוחדת רשאית להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את העונש רק לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מתחילת המאסר, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת משלושים שנים. באסיר הנושא שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, המועד המוקדם ביותר להמלצה הוא לאחר חמש עשרה שנים, והרצפה נותרת שלושים שנה. רק לאחר קציבה נפתחת האפשרות לדון בשחרור על-תנאי.

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

• [1] חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 20-21, 34ח-34יב, 300-309 – נבו · Source Score: 21
• [2] חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, סעיף 29 – נבו · Source Score: 21
• [3] פקודת התעבורה [נוסח חדש], סעיפים 40 ו-64 – נבו · Source Score: 21
• [4] חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 – נבו · Source Score: 21
• [5] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיף 60א – נבו · Source Score: 21

 

המאמר עודכן לאחרונה: אוגוסט 2026 ומשקף את נוסח חוק העונשין לאחר תיקון 137. המידע המובא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני בנסיבות המקרה.