עו"ד עמרי לשם
תקופת הקורונה הזכירה לנו כמה הנושא של תלונות שווא הוא נושא כאוב ונפוץ בחברה שלנו.[1] הנוכחות של בני זוג רבים במשך זמן ממושך זה לצד זה, כאלה שכבר לפני-כן היחסים ביניהם היו רעועים, גרמו לבני זוג רבים להגיש תלונות מומצאות, זה כנגד זה. המטרה ברורה: הוצאת בן הזוג השני מהבית, או יצירת יתרון דיוני בהליך הגירושין המתבשל.
תלונות שווא הן רעה חולה ותיקה
נוהג מגונה ופלילי זה נולד שנים לפני בתקופת הקורונה, והוא מן המקרים הנפוצים ביותר המגיעים לפתחיהן של תחנות המשטרה, ובהתאם, גם למשרדיהם של עורכי הדין הפליליים. הסיבה שתלונות אלה "זוכות להצלחה" כה גבוהה במקרים של סכסוכים זוגיים נובעת מהתקופה שקדמה לכך. זוהי תקופה שבה נשים רבות סבלו מאלימות ולא זכו שסבלן והסכנה שריחפה מעליהן יוכרו וימוגרו. תקופה זו התחלפה בתקופה שבה כל תלונה, ולו הקטנה ביותר, זוכה למענה משטרתי מוגבר.
תלונות שווא כתוצר של טיפול כושל בתלונות חמורות
מרגע שהמשטרה שינתה את התנהלותה בכל הנוגע לאלימות במשפחה בכלל וכלפי נשים בפרט, על ידי כך שהחלה להתייחס במלוא החומרה כלפי כל תלונה מצד נשים, התלווה לכך גם ניצול ציני של המצב. הדבר נעשה בעיקר מצדן של נשים מסוימות, שהבינו את עוצמת הכלי שהועמד לרשותן, והשתמשו ב"שירותיה" של משטרת ישראל לצורך התעמרות בבן זוגן באמצעות תלונות שקריות בשלל עילות.
תלונות שווא והמחיר שהן גובות
הבעיה הזו של תלונות שווא חמורה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, הקורבן העקיף של אותה תלונה הוא בכלל אשה, שכלל אינה קשורה לסיפור. כשאותה אישה תשטח את סבלה בפני המשטרה, ייתכן מאוד שיטילו דופי בסיפור שלה ובחומרת מצבה, שכן פרטיו דומים מאוד לתלונת שווא שזה אך הוגשה ונסגרה. שנית, הקורבנות הם גברים שנגדם מוגשות תלונות שווא, ואשר קולם אינו נשמע באופן שוויוני, ותחילה הם סופגים השפלה וטראומה רק כי היו במקום הלא-נכון ועם בת הזוג הלא-נכונה.
תלונות שווא בחוק העונשין
למען הסר ספק אבהיר כי תלונות שווא במשטרה אינן נחלתן של נשים בלבד, אולם למרבה הצער, מרבית המקרים שבהם עורכי-דין פליליים נתקלים הם כאלה שבהם הקורבן של תלונות השווא הוא הגבר. הגשת תלונת שווא במשטרה, בין אם באופן פיזי על ידי הגעה לתחנה, ובין אם באמצעות שיחת טלפון למוקד המשטרתי, היא עבירה פלילית, המעוגנת בסעיף 243 בחוק העונשין:[2]
ידיעות כוזבות
- המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע – מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו.
תלונת שווא יכולה להסתיים במאסר
מנוסח הסעיף ניתן ללמוד כי כאשר אדם מגיש על אדם אחר תלונת שווא ("מוסר ידיעה כוזבת"), הוא למעשה עובר עבירה שחומרתה נקבעת לפי העבירה שהמציא שנעברה כלפיו. לדוגמה, אדם שמתלונן על תקיפה סתם, שהיא עבירת עוון, אמור להסתכן במאסר של עד 3 שנים. אדם שמתלונן על תקיפה סתם בתוך המשפחה, שמשמעותה תקיפה בנסיבות מחמירות, קרי, עבירה מסוג פשע, אמור להסתכן במאסר של עד 5 שנים. למרבה הצער, המציאות רחוקה מאוד מלהיות כזו שבה זו אכן הסכנה שעומדת בפניו של מתלונן שווא. מעטים ונדירים המקרים שבהם המשטרה פותחת בחקירה פלילית כנגד מפיצי תלונות שווא, שכל מטרתם היא לנקום או לפגוע במושא התלונה.
טיפול משפטי בתלונות שווא
אין ללמוד מהדברים שציינתי שמי שהוגשה נגדו תלונת שווא צריך להתמודד לבד עם המצב או חלילה להרים מראש ידיים. עליו להילחם על חפותו מצד אחד, ולעמוד על כך שהמתלונן או המתלוננת יחקרו באזהרה, מצד שני. אם הדברים ינוהלו נכון ובזמן, לא מן הנמנע שהמתלונן ייחקר ואף יישפט בשל מסירת ידיעה כוזבת. אם אתם או אתן ניצבים או ניצבות בפני חקירה, מעצר או אף כתב אישום שתחילתם בתלונות שווא, אל תחכו ואל תתמהמהו – פנו בדחיפות לעורך דין פלילי וטפלו בכך בהקדם.
[1]מוזמנים לצפות בסרטון שבו אני מסביר על הנושא, שהועלה בעיצומה של תקופה הקורונה: https://www.youtube.com/watch?v=Kp2Ul5vEgrM&t=11s
[2] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 243.
