מאסר עולם בישראל: כמה שנים זה באמת, ומי קובע את המספר

מאסר עולם חובה מול מאסר עולם כעונש מרבי, קציבת עונש בידי נשיא המדינה, ושחרור על תנאי

מאסר עולם בישראל אינו מספר. הוא עונש בלתי קצוב, ולכן השאלה "כמה שנים זה" אינה נענית בחוק העונשין אלא בחוק שחרור על תנאי ממאסר. שם מופיע המסלול המלא: שבע שנים עד שאפשר בכלל לבקש, שלושים שנה כרצפה לתקופה שייקצוב נשיא המדינה, ושני שלישים ממנה עד שאפשר לבקש שחרור. מי שמחשב את זה מגיע לעשרים שנה כמינימום תיאורטי, ולא לעשרים וחמש.

 

מתי החוק קובע מאסר עולם, ומתי הוא רק מאפשר אותו

ההבחנה החשובה ביותר בנושא הזה נעלמת כמעט מכל דיון ציבורי. בחוק העונשין, התשל"ז-1977 קיימות שתי צורות שונות לחלוטין של מאסר עולם: עונש מרבי, שבית המשפט רשאי להטיל או שלא, ועונש חובה, שבית המשפט מחויב להטיל בלי שיקול דעת.

סעיף 300(א) קובע שהגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו מאסר עולם^[1]. זהו עונש מרבי. לצידו עומד סעיף 301א(א), שקובע שהגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת הנסיבות המפורטות בו, דינו מאסר עולם "ועונש זה בלבד". שלוש המילים האחרונות הן ההבדל.

הנסיבות המחמירות שבסעיף 301א מנויות ברשימה סגורה של אחת עשרה חלופות, ובהן מעשה שנעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית; מעשה שנעשה כדי לאפשר או להסתיר עבירה אחרת שעונשה שבע שנים או יותר; מעשה שקורבנו היה עד או שופט במשפט פלילי; מעשה ממניע של גזענות; מעשה כלפי בן זוג לאחר התעללות שיטתית או מתמשכת; מעשה שנעשה באכזריות מיוחדת; מעשה שקורבנו חסר ישע או קטין שטרם מלאו לו 14; ומעשה טרור.

התיקון לחוק העונשין שיצר את המבנה הזה בנה גם מדרג מתחת לרצח. סעיף 301ב(א) קובע מאסר חמש עשרה שנים כשהמעשה נעשה במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בנאשם או בבן משפחתו בידי מי שנגרם מותו. סעיף 301ב(ב) קובע מאסר עשרים שנים בנסיבות של התגרות. סעיף 301ג קובע שהגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו מאסר שתים עשרה שנים.

"מאסר עולם ועונש זה בלבד" מופיע רק בסעיף 301א. בסעיף 300 מאסר עולם הוא עונש מרבי, לא חובה.

טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל

 

אז כמה שנים זה מאסר עולם

התשובה המשפטית המדויקת היא שאין מספר. מאסר עולם הוא עונש בלתי קצוב, והאסיר נושא אותו עד סופו אלא אם כן הופעל מנגנון חיצוני שקוצב אותו. המנגנון הזה אינו נמצא בידי בית המשפט שגזר את הדין, והוא אינו אוטומטי.

הסמכות לקצוב נתונה לנשיא המדינה בלבד, מכוח סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, והיא מופעלת בהמלצת ועדת שחרורים מיוחדת. חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001^[2] מסדיר את ההליך בפרק ה' שלו.

סעיף 29(א) לאותו חוק קובע שוועדת שחרורים מיוחדת רשאית, לבקשתו של אסיר עולם, להמליץ לפני נשיא המדינה להמיר את עונשו בעונש מאסר קצוב, לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום שהחל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת משלושים שנים. שני המספרים האלה נפרדים: שבע שנים הן מועד הכשירות להגיש בקשה, שלושים שנה היא רצפת התקופה שניתן להמליץ עליה.

סעיף 29(ב) עוסק באסיר הנושא שני מאסרי עולם מצטברים או יותר: ההמלצה אפשרית רק לאחר חמש עשרה שנים לפחות, והתקופה שתומלץ לא תפחת משלושים שנים. סעיף 29(ג) קובע שאם הוועדה סברה שאין מקום להמליץ, היא תשוב ותדון בעניינו של האסיר מדי שנתיים.

 

אחרי הקציבה: שני שלישים, ולא לפני

קציבת העונש אינה שחרור. היא רק הופכת את המאסר הבלתי קצוב לתקופה מספרית, ורק ממנה מתחיל המסלול הבא.

סעיף 3(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, שמסדיר את שחרורם של אסירים לאחר שני שלישים מתקופת המאסר, פותח במילים "אסיר, למעט אסיר עולם". כלומר אסיר עולם אינו נכנס למסלול השחרור הרגיל כלל, כל עוד עונשו לא נקצב.

המסלול שלו קבוע בסעיף 5: אסיר עולם שעונשו נקצב ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. ואולם היא לא תשחררו אלא אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. גם כאן אין זכות לשחרור אלא אפשרות בלבד.

החשבון המלא, לפי הרצפות שבחוק, נראה כך: שבע שנים עד שניתן להגיש בקשה לקציבה, קציבה לתקופה של שלושים שנה לכל הפחות, ושני שלישים ממנה, כלומר עשרים שנה, עד שניתן לבקש שחרור על תנאי. המספר עשרים שנה הוא לפיכך המינימום התיאורטי המוחלט, והוא רחוק מאוד מהפרקטיקה.

אסיר עולם שעונשו לא נקצב אינו נכנס למסלול שני השלישים. סעיף 3(א) מוציא אותו ממנו במפורש.

 

המסלולים המחמירים: נסיבות חריגות ורצח ראש הממשלה

החוק יצר שני חריגים שמקשיחים את המסלול הרגיל, וכל אחד מהם פועל בדרך אחרת.

הראשון הוא סעיף 30ב, שנוסף בשנת 2015. הוא קובע שבית משפט שהרשיע אדם ברצח רשאי לקבוע, לעניין המלצה לקציבת עונש, שאותו אדם ביצע את המעשה בנסיבות חריגות בחומרתן. קבע בית המשפט כך, ועדת שחרורים מיוחדת לא תמליץ להקל בעונשו של האסיר בטרם חלפו לפחות חמש עשרה שנים, והתקופה שתומלץ לא תפחת מארבעים שנים.

המשמעות מרחיקת לכת: קביעה שנעשית בגזר הדין עצמו, שנים לפני כל דיון בשחרור, משנה את שתי הרצפות יחד. שבע שנים הופכות לחמש עשרה, ושלושים שנה הופכות לארבעים. שני שלישים מארבעים שנה הם קרוב לעשרים ושבע שנים.

החריג השני הוא סעיף 30א, שעניינו אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה. מצאה ועדת שחרורים מיוחדת שהאסיר פעל ממניע פוליטי או אידאולוגי, רואים אותה כאילו המליצה שלא לקצוב את עונשו וכאילו המליצה שלא להפעיל את סמכות הנשיא, והוראת הדיון מחדש מדי שנתיים אינה חלה.

 

מה קורה כשהעונש לא נקצב בכלל

לצד מסלול הקציבה קיימת אפשרות נוספת, שבה נשיא המדינה מפעיל את סמכותו ומשחרר אסיר בלי שקצב תחילה את עונשו. החוק מסדיר גם את המצב הזה.

סעיף 30(ב)(1) קובע שאסיר ששוחרר ממאסרו לפני שסיים לשאת את כל תקופת המאסר לפי החלטת הנשיא, רואים אותו כאילו שוחרר על תנאי, וחלות עליו הוראות החוק שחלות על משוחרר בתנאי.

סעיף 30(ב)(2) קובע את אורך תקופת התנאי. לגבי אסיר עולם שעונשו נקצב, תקופת התנאי היא יתרת המאסר שהיה עליו לשאת אלמלא שוחרר. לגבי אסיר עולם שעונשו לא נקצב, תקופת התנאי מחושבת כאילו נקצב עונשו לארבעים שנים. ולגבי אסיר עולם שעונשו לא נקצב והנושא עונשי מאסר עולם מצטברים, היא מחושבת כאילו נקצב עונשו לחמישים שנים.

ההוראות האלה מסבירות למה שחרור בלי קציבה אינו קיצור דרך. הוא מותיר את המשוחרר תחת תנאי שנמשך עשרות שנים, ושהפרתו מחזירה אותו לשאת את היתרה. ולכן, בפועל, מסלול הקציבה הוא הדרך המרכזית שבה מטופלים תיקי מאסר עולם.

 

מה נעשה בתיק שבו מרחף מאסר עולם

כשהאישום הוא רצח, ההגנה פועלת בכמה מישורים בו זמנית, וכל אחד מהם משפיע על תוצאה אחרת.

המישור הראשון הוא היסוד הנפשי. סעיפים 300 ו-301א מדברים שניהם על מי שגורם למוות "בכוונה או באדישות", וסעיף 301ג עוסק בגרימת מוות בקלות דעת. המרחק בין אדישות לקלות דעת הוא המרחק בין מאסר עולם לבין שתים עשרה שנים, והוא נקבע מתוך הראיות על מה שעבר בראשו של הנאשם.

המישור השני הוא הנסיבות המחמירות. מאחר שסעיף 301א מחייב מאסר עולם ללא שיקול דעת, השאלה אם מתקיימת אחת מאחת עשרה החלופות שברשימה היא לעיתים השאלה היחידה שמשנה. הוא הדין בקביעה לפי סעיף 30ב בדבר נסיבות חריגות בחומרתן, שנעשית בגזר הדין ומשפיעה על מה שיקרה עשרות שנים לאחר מכן.

המישור השלישי הוא הסייגים לאחריות פלילית ונסיבות ההקלה שבסעיף 301ב. טענת הגנה עצמית, מצוקה נפשית קשה עקב התעללות מתמשכת, או התגרות, אינן מבטלות את האחריות אך מעבירות את התיק לסעיף אחר לגמרי. ולצד כל אלה, כשהתיק כבר הסתיים בהרשעה, נותרת עבודה ארוכת טווח סביב שחרור מוקדם ממאסר וסביב הליך הקציבה עצמו.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 300-301ג - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [2] חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [4] חוק-יסוד: נשיא המדינה - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, לפי נוסחם המעודכן. המספרים המובאים כאן הם הרצפות והמועדים שקובע החוק, ואינם משקפים את הפרקטיקה בפועל, שבה תקופות הקציבה ארוכות לרוב מהרצפה הקבועה בחוק.