עו"ד עמרי לשם
עבירות ללא קורבן הן מושג שצובר תאוצה בשנים האחרונות, ככל שהמודעות לזכויות הפרט הולכת וגדלה, במקביל להבנה כי ממילא היכולת של המדינה לאכוף את אשר נעשה בדל"ת אמותיו של כל אדם ואדם היא מצומצמת מאוד עד לא קיימת. בחלוקה גסה, ניתן לחלק את העבירות הפליליות לשלושה חלקים: עבירות נגד כלל הציבור שהקורבן בהן איננו מסוים; עבירות נגד קורבן או קורבנות מסוימים; עבירות ללא קורבן. מאמר זה עוסק בקבוצת העבירות השלישית.
מה הן עבירות ללא קורבן?
מדובר על עבירות שבהן "העבריין" הוא אדם אשר בוחר לפעול בצורה שתואמת את ערכיו ואת צו מצפונו, צורה שעל פי חוקי המדינה – בין אם מדינת ישראל ובין אם מדינה אחרת – היא בלתי חוקית, אף על פי שאין נפגעים מהעבירה, ואם יש, אז הנפגע היחיד הוא "העבריין" עצמו. שורשיהן הרעיוניים של עבירות ללא קורבן החלו, כנראה, במדינות דיקטטוריות, עת אנשים בחרו לפעול על פי ערכיהם וצו מצפונם, ובכך עברו על החוק. לדוגמה, אנשים שהחביאו יהודים בזמן השואה והיו חשופים לעונש מוות ללא משפט. הם פעלו בניגוד לחוקי גרמניה הנאצית ובנות בריתה – האם ניתן לראות בהם עבריינים? ככל שהעולם התקדם ונעשה, לכאורה, נאור יותר, כך הנושא של עבירות ללא קורבן הלך והצטמצם לנושאי חירויות הפרט: הימורים, סמים, סיטואציות מסוימות הנוגעות לזנות, חקיקה בעניין אלכוהול וכיו"ב.
עבירות ללא קורבן בישראל
עד שנת 1988, בחוק העונשין היה סעיף שעבר אליו בירושה מפקודת החוק הפלילי הבריטית. מדובר בסעיף 351, אשר עסק ב"משכב שלא כדרך הטבע". סעיף זה התחלק לארבעה סעיפים, ונראה כך:
- 351. העושה אחת מאלה, דינו מאסר עשר שנים:
- שוכב עם אדם שלא כדרך הטבע.
- שוכב עם בהמה.
- מרשה לגבר לשכב עמו.
- מרשה לגבר לשכב עמה שלא כדרך הטבע.
למעשה, אם נחריג את תת הסעיף השני, נראה כי אנחנו נותרים עם שלושה איסורים אשר מעבר להיותם בלתי סבירים ברמת תפיסת החירות של הפרט במאה ה-21 וגם לפני כן, אנחנו נתקלים באבסורד ברמת האכיפה – כיצד אמור איסור שכזה להיאכף, גם אם הוא נראה לנו סביר ברמת המוסר והמשפט? מאחר שהובן בשלב מסוים שהסעיף הזה אינו הגיוני משום בחינה, הוא בוטל לבסוף לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת.
נשיא בית המשפט העליון בדימוס, חיים כהן ז"ל, בערעור בן עמי, מצא לנכון לנצל את הבמה השיפוטית שניתנה לו כדי לקבוע שיש להתייחס בצמצום לעבירות של משכב שלא כדרך הטבע. כלומר, כבר אז, בשנת 1964, הבין הנשיא כהן כי יש אלמנט שגוי ביסודו בסעיף זה, ולכן עדיף להימנע מלהפליל בגינו. אותו חיים כהן, וכן הנשיא בדימוס מאיר שמגר ז"ל, עת היו כל אחד בתקופתו היועצים המשפטיים לממשלה, הורו שלא לחקור ושלא להעמיד לדין אנשים שעוברים על סעיף 351 לחוק העונשין, עוד בטרם בוטל.
בהמשך לכך, עד היום ישנו ויכוח ער בציבור הישראלי על זכותה של המדינה לאכוף אכיפה פלילית בנושא עבירות ללא קורבן – אלו שעדיין קיימת ענישה פלילית בעניינן: עבירות רבות המופיעות בפקודת הסמים המסוכנים; עבירות לפי סימן י"ב לחוק העונשין: משחקים אסורים, הגרלות והימורים; חוק איסור צריכת זנות – בנקודה זו אבהיר כי היות שמבין החוקים מדובר בחוק השנוי ביותר במחלוקת בכל הנוגע לשאלת הקורבן, שכן לעיתים תכופות העוסקים והעוסקות בזנות אינם עושים זאת מתוך בחירה אמיתית וחופשית, אזי שנכון לבחון את העניין מנקודת מבטם של אלו העושים זאת מתוך רצון חופשי, ומוכנים אף להיות מוכרים לשם כך כעוסקים חוקיים ע"י רשויות המס. העובדה שהמעשים הללו מוגדרים כעבירות נובעת מפטרנליזם הטבוע בחקיקה הפלילית שלנו, מבלי לתת את הדעת לזכות של אדם לבחור בין טוב לרע, בין מותר לאסור, כאשר הוא היחיד שישלם את המחיר על בחירותיו.
סיכום
כל זמן שחירויות הפרט יקבעו על ידי המחוקק, יוסיפו לתפוס עבירות ללא הקורבן כעבירות, ואת "העבריינים" העוברים על אותן עבירות ככאלה שיש להקצות משאבים רבים ומגוונים על מנת למגר את פעילותם. ברגע שיובן כי ישנם מעשים שהמלחמה בהם היא אבודה מראש, וממילא, שהמעשים מסווגים כעבירה רק בשל תפיסת עולם מסוימת (שכן ישנם מקומות בעולם המערבי שהחוק אומר בהם אחרת), המדינה תיקח אותם תחת חסותה, ובמקום להפסיד כל פעם מחדש היא תתחיל להרוויח.
[1]https://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawPrimary.aspx?t=lawlaws&st=lawlaws&lawitemid=2000863 – מתוך אתר הכנסת, הפקודה משנת 1936 אותה החליף חוק העונשין בשנת 1977.
[2] על ביטול סעיף החוק ופירוט עליו באתר משרד המשפטים: https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/roots_1988#note-1
[3] ע"פ 224/63 בן עמי נ' היועמ"ש.
[4] פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.
[5] סעיפים 235-224 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
[6]חוק איסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה), התשע"ט-2019. חוק זה ייכנס לתוקף ביולי 2020.
