עדויות – חלק א'

עו"ד עמרי לשם

בבית המשפט, כאשר הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסכמות ללא הצגת הראיות שבידיהם, קיים צורך, בין היתר, לשמוע עדויות של הגורמים הרלוונטיים לצורך הוכחת הטענות שהועלו. כאשר מדובר במשפט פלילי, העדויות הן קריטיות אף יותר, היות שהן צריכות לסייע לעמוד ברף הוכחה גבוה יותר ביחס לרף הוכחה שקיים במשפט אזרחי: בעוד שבמשפט אזרחי רף ההוכחה הדרוש לשם נצחון במשפט הוא יתרון במאזן ההסתברויות, קרי, מעל ל-50%, במשפט הפלילי רף ההוכחה הנדרש הוא מעל לכל ספק סביר. המשמעות של רף הוכחה זה היא שהוודאות לגבי האשם של הנאשם במשפט היא ברמה הקרובה ל-100%, אבל לא מוחלטת.

העדויות במשפט הפלילי

ראשית, אציין כי עדות כשרה בבית המשפט הישראלי היא עדות על סמך מידע שנקלט בחושיו של האדם המעיד. קרי, אותו אדם ראה או שמע את המקרה, ועל סמך קליטת חושיו הוא מהווה עד למקרה. העדות החזקה ביותר היא כמובן עדות ראיה, כאשר אדם ראה במו עיניו את העבירה שהתרחשה, והוא יכול לתאר את אשר ראה ולאשש את האישומים כלפי הנאשם, או לחלופין, להפריך אותם. עדות שמיעה יכולה להיות חזקה, אך כמובן שלא כמו עדות ראיה. עדות השמיעה המשמעותית ביותר היא במצב של וידוי של האדם שעבר עבירה באוזניו של אדם אחר. הוידוי צריך להיות בנסיבות טבעיות ומרצונו החופשי של המתוודה.[1]

עדות מפי השמועה

למרות העובדה שניתן במקרים ספציפיים להרשיע אדם על סמך עדות שנתפסה בשמיעתו של העד, קיימים מספר מצבים בהם העובדה שהאדם שמע בלבד את הדברים תמנע ממנו מלהעיד או שתפסול חלקים בעדותו. מדובר על עדות שמיעה או עדות מפי השמועה. כלומר, השומע הוא "גלגל שלישי" למקרה, והוא שמע את הדברים מפי העד. הוא לא העד בעצמו. במצב כזה, עדותו תקפה רק לעצם אמירתם של הדברים אך לא תקפה לגבי מידת הנכונות שלהם. לדוגמה, יוסי אמר לדני שראה את גבי מרביץ לאשתו. דני אינו עד לגבי האלימות שגבי הפעיל כלפי אשתו. רק יוסי יוכל להעיד על האלימות. דני יוכל להעיד על עצם העובדה שיוסי אמר לו את הדברים האלה. כמו מרבית הכללים במשפט הישראלי, גם לכלל עדות השמיעה יש חריגים. החריג הראשון והמפורסם ביותר הוא "רס גסטה". כלל זה קובע כי אמרה ספונטנית של אדם יכולה להיות עדות תקפה אם קרתה באחד מן המקרים שקבע בית המשפט העליון בפסק דין ז'אפר:[2]

• דברים שנאמרו בזמן האירוע ממש בעקבות תגובה רגשית בלתי מתוכננת.
• דברים המלווים מעשה ומסבירים את המתרחש בו.
• דברים המסבירים תחושות או רגשות של מי שאומר אותם.
• דברים שיש בהם כדי לשקף את מצב הבריאות של אומרם בזמן אמירתם.
• דברים שמשקפים תכנון עתידי או כוונה עתידית מצד אדם שהלך לעולמו.

חריגים נוספים לעניין עדות מפי השמועה מופיעים בסעיפים 10-9 לפקודת הראיות.[3] בקצרה, סעיפים אלו מדברים על מצב בו עד שומע אמירה בסמוך לקרות האירוע או בעיצומו. על כך יותר לו להעיד במשפט, ובתנאי שנפגע העבירה מעיד גם הוא. מקרה נוסף הוא כאשר קורבן האלימות אומר דבר ספונטני בסמוך לפגיעתו. במצב כזה, גם אם נבצר מהקורבן מלהעיד על הדברים, יוכל עד השמיעה להעיד הן על עצם אמירת הדברים והן על תוכן הדברים. במאמר ההמשך ארחיב בנושאי עדות כבושה, אמרת חוץ כתחליף לעדותו של עד עוין ועוד.

[1] פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, סעיף 11.

[2] ע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל.

[3] פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, סעיפים 10-9.