ראיות בהליך הפלילי: מתי ראיה קבילה, ומתי היא לבדה אינה מספיקה להרשעה

קבילות מול משקל, הודאת נאשם, אמרת חוץ, חסיונות, וזכות העיון בחומר החקירה

הודאת הנאשם מכונה "מלכת הראיות", אבל החוק מתייחס אליה בדיוק הפוך: היא הראיה היחידה שהחוק מתנה את עצם קבילותה בכך שהתביעה תוכיח מראש כיצד היא נגבתה. לצידה עומדת משפחה שלמה של הוראות שקובעות שראיה מסוימת, חזקה ככל שתהיה, אינה יכולה להוביל להרשעה לבדה. אלה הם המחסומים שעליהם מתנהל כמעט כל תיק פלילי.

 

שני מחסומים נפרדים: קבילות ומשקל

כל דיון בראיות מתחיל בהבחנה שרבים מדלגים עליה. קבילות היא השאלה אם הראיה בכלל רשאית להיכנס לתיק. משקל היא השאלה, לאחר שנכנסה, כמה כוח יש לה. ראיה יכולה להיות קבילה לחלוטין ובעלת משקל אפסי, וראיה משכנעת מאוד יכולה להיפסל על הסף בלי שבית המשפט ישקול את תוכנה כלל.

את שאלת המשקל מפקיד המחוקק במפורש בידי בית המשפט. סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971^[1] קובע שערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו, על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

שאלת הקבילות, לעומת זאת, כפופה לכללים נוקשים. חלקם קבועים בפקודת הראיות עצמה, חלקם בחוקים אחרים שמכילים כללי פסילה משלהם, וחלקם התפתחו בפסיקה. עבור מי שמנהל הגנה, זו החזית הראשונה: ראיה שנפסלה אינה דורשת התמודדות עם תוכנה.

ההבחנה הזו מסבירה גם למה ניהול תיק פלילי אינו מתחיל באולם. הוא מתחיל בבדיקה של האופן שבו נאספה כל ראיה בתיק, ולעיתים קרובות התשובה נמצאת בפרוטוקול החקירה ולא בחומר עצמו.

טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל

 

הודאת נאשם: הראיה שהחוק חושד בה יותר מכול

סעיף 12(א) לפקודת הראיות קובע: עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון^[1].

שימו לב לסדר. הנטל אינו על הנאשם להוכיח שההודאה נגבתה שלא כדין, אלא על התביעה להוכיח מראש שהיא נגבתה כדין. זהו היפוך ברור של ברירת המחדל הראייתית, והוא קיים רק לגבי ההודאה. ההליך שבו זה נבדק מכונה בשפה המקצועית "משפט זוטא", והוא משפט בתוך משפט שעוסק רק בשאלת הקבילות.

סעיף 12(ב) מאפשר לקצר את ההליך באמצעות תצהיר בכתב של מקבל ההודאה, ובלבד שמתקיים אחד משניים: הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודאה, או שההודאה הייתה על עוון או חטא והנאשם אישר בבית המשפט, לאחר שהוסברה לו זכותו לחקור, שאינו כופר בכך שההודאה הייתה חופשית ומרצון. כלומר הוויתור על משפט הזוטא הוא החלטה טקטית, ולא נוהל אוטומטי.

לצד דרישת הקבילות שבחוק פיתחה הפסיקה דרישה נוספת, במישור המשקל: הרשעה אינה יכולה להתבסס על הודאת נאשם לבדה, ונדרש "דבר מה נוסף" מחוץ להודאה שתומך בה. שתי הדרישות יחד הופכות את "מלכת הראיות" לראיה הכי מפוקחת בתיק, ולא לראיה הכי חזקה בו.

בהודאת נאשם הנטל הוא על התביעה להוכיח שהיא נגבתה חופשית ומרצון, ולא על הנאשם להוכיח שלא.

 

אמרת חוץ: כשעד אומר בחקירה דבר אחד ובבית המשפט דבר אחר

אחד המצבים הנפוצים בתיקים פליליים הוא עד שמסר גרסה מפורטת במשטרה, ובבית המשפט מוסר גרסה אחרת, מכחיש או טוען שאינו זוכר. סעיף 10א לפקודת הראיות מסדיר בדיוק את המצב הזה.

לפי סעיף 10א(א), אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה בהליך פלילי אם התקיימו שלושה תנאים במצטבר: מתן האמרה הוכח במשפט; נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; והעדות שונה מן האמרה בפרט מהותי, או שהעד מכחיש את תוכנה או טוען שאינו זוכר אותו.

סעיף 10א(ג) מוסיף שבית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על האמרה או על חלקה, ואף להעדיף אותה על עדותו של העד בבית המשפט. אבל סעיף 10א(ד) קובע את המגבלה החשובה: לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי הסעיף אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

לצד זה קיים סעיף 10ב, שמאפשר לקבל אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט אף אם נותנה אינו עד, כששני הצדדים הסכימו לכך, תוכן האמרה אינו שנוי במחלוקת, והנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין. התניית ההסכמה בייצוג אינה מקרית, והיא מלמדת על המשקל שהמחוקק ייחס להחלטה הזו.

 

הראיות שאינן מספיקות לבדן: שותף, עד מדינה וקטין

פקודת הראיות מכילה קבוצת הוראות שעניינן אחד: מניעת הרשעה על בסיס מקור יחיד שיש בו סיכון מובנה. הן אינן פוסלות את הראיה, אלא קובעות שהיא לבדה אינה מספיקה.

סעיף 54א(א) הוא המרכזי שבהן: בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה, טעונה עדותו סיוע. ההבחנה בין "דבר לחיזוק" לבין "סיוע" אינה סמנטית. סיוע הוא דרישה מחמירה יותר, שכן הוא צריך לקשור את הנאשם לעבירה באופן עצמאי.

סעיף 54א(ב) עוסק בעבירות מין: הרשיע בית המשפט על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. כאן אין דרישת חיזוק, אלא חובת הנמקה מוגברת. סעיף 55(ב) מוסיף שלא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר אחריות פלילית בשל גילו, אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

מבחינת ההגנה, ההוראות האלה מגדירות היכן בדיוק לחפש. כשהתיק נשען על עד מדינה או על שותף, השאלה אינה רק אם מאמינים לו, אלא אם קיים בתיק חומר עצמאי שעומד בדרישת הסיוע. לעיתים התשובה לכך מכריעה את התיק כולו.

עדות של שותף לעבירה מחייבת דבר לחיזוקה. כשהשותף הוא עד מדינה, החוק דורש סיוע, שהוא רף גבוה יותר.

 

ראיות שנפסלות בשל אופן השגתן

בישראל אין כלל פסילה גורף לראיות שהושגו שלא כדין, אבל יש כמה הוראות חוק ספציפיות שקובעות פסילה, ולצידן דוקטרינה פסיקתית שמאפשרת לבית המשפט לפסול ראיה שהושגה תוך הפרה משמעותית של זכות מוגנת.

ההוראה המפורשת הראשונה היא סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979^[3]: דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות החוק לא יהיו קבילים כראיה, אלא בהליך פלילי בשל עבירה לפי אותו חוק, או בהליך פלילי בשל פשע חמור אם בית המשפט הורה על קבילותה מטעמים מיוחדים שיפרט, לאחר ששוכנע שהצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות.

ההוראה השנייה היא סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981^[4], שקובע שחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר. זהו כלל פסילה רחב שרלוונטי היום יותר מתמיד, בעידן של הקלטות, צילומים ומעקב דיגיטלי.

בשני המקרים החריג מנוסח באותה דרך: בית המשפט רשאי להתיר את השימוש מטעמים מיוחדים שיפרט או שיירשמו. כלומר ברירת המחדל היא פסילה, וההתרה דורשת החלטה מנומקת. זו נקודת מוצא טובה לכל טענה ראייתית שנוגעת לאופן שבו נאסף החומר.

 

חסיונות: מה לא ייכנס לתיק גם אם הוא קיים

חיסיון אינו טענה על אמיתות הראיה אלא על עצם האפשרות להביאה. פקודת הראיות מסדירה כמה חסיונות מרכזיים, ולכל אחד מהם היקף שונה.

החיסיון המוחלט ביותר הוא חיסיון עורך דין ולקוח שבסעיף 48: דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו, ויש להם קשר עניינו לשירות המקצועי שניתן ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון. הסעיף מוסיף שההוראה חלה גם לאחר שהעד חדל להיות עורך דין או עובד של עורך דין.

חיסיון רופא שבסעיף 49 וחיסיון פסיכולוג שבסעיף 50 בנויים אחרת: הם מותנים בכך שבית המשפט לא מצא שהצורך בגילוי גובר. כשנטענת טענת חיסיון לפיהם, הדיון בטענה נערך בדלתיים סגורות, ואם בית המשפט החליט לשמוע את העדות, גם היא תישמע בדלתיים סגורות.

לצד אלה עומד חיסיון לטובת המדינה שבסעיף 44, שמופעל בתעודה חתומה בידי ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ, ושקובע שאין אדם חייב למסור ובית המשפט לא יקבל ראיה שמסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. הסעיף מאפשר לבעל דין לעתור לגילוי הראיה, ובית המשפט רשאי להפסיק את המשפט כדי לאפשר זאת.

 

זכות העיון בחומר החקירה, ובחומר שאינו בתיק

אי אפשר לתקוף ראיה בלי לראות אותה, ולכן זכות העיון היא התשתית של כל עבודה ראייתית. סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982^[2] קובע שהוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה ולהעתיקו.

החלק שרבים אינם מכירים נמצא בהמשך אותו סעיף: הזכות משתרעת גם על רשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום. החוק מבהיר ש"רשימת כל החומר" כוללת ציון קיומו של חומר שאינו חומר חקירה, ושל חומר שהוא חסוי על פי דין, לרבות פירוט של סוג החומר.

המשמעות מעשית מאוד: התביעה אינה רשאית פשוט לא להזכיר חומר שהחליטה שאינו רלוונטי. היא חייבת לציין שהוא קיים ומהו סוגו. מכאן נפתחת הדרך לבקשות עיון ממוקדות, ולעיתים לגילוי חומר שמשנה את התמונה כולה.

בנוסף, סעיף 108 לחוק מסמיך את בית המשפט לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא מסמכים שנמצאים ברשותו. זהו הכלי שמאפשר להשיג ראיות מגורמים שאינם צד להליך, כמו מוסדות, חברות או ספקי שירות.

לפי סעיף 74, התביעה חייבת למסור גם רשימה של חומר שאינו חומר חקירה ושל חומר חסוי, ולא רק את התיק עצמו.

 

איך נבנית הגנה ראייתית בפועל

עבודה ראייתית מתחילה במיפוי: מהי הראיה שעליה נשען כל אישום, מאיזה סוג היא, ואיזו הוראה בחוק חלה עליה. תיק שנשען על הודאה מתנהל אחרת מתיק שנשען על עד מדינה, וזה מתנהל אחרת מתיק שנשען על מסמכים או על חומר דיגיטלי.

לאחר המיפוי נבדקת שרשרת ההשגה של כל ראיה מרכזית: כיצד נתפסה, מי תפס אותה, האם היה צו, כיצד נשמרה, ומי נגע בה בדרך. פגמים בשרשרת אינם תמיד מובילים לפסילה, אבל הם משפיעים ישירות על המשקל, ולעיתים על שניהם. בתיקים שבהם החומר נאסף בחקירה במשטרה או במסגרת חיפוש לא חוקי, זה מקום שבו נופלים תיקים.

במקביל נבחנות ההוראות שמגבילות הרשעה על בסיס מקור יחיד. כשזוהתה ראיה שנופלת לגדר סעיף 54א או סעיף 10א, השאלה הופכת קונקרטית: האם קיים בתיק חומר עצמאי שעונה על דרישת החיזוק או הסיוע. אם אין, זו טענה שמועלית כבר בשלב הטענות המקדמיות.

ולבסוף, חלק מהעבודה אינו בתקיפת ראיות אלא בהבאתן. בקשות עיון לפי סעיף 74, צווי המצאה לפי סעיף 108 ואיסוף עצמאי של תיעוד הם לעיתים מה שמייצר את הראיה המזכה. בתיקים רבים החומר הזה קיים, אבל הוא נעלם עם הזמן, ולכן העיתוי חשוב לא פחות מהתוכן.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (6)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [2] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [3] חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [4] חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק העונשין, התשל"ז-1977 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [6] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 ולחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, לפי נוסחם המעודכן. דרישת ה"דבר מה נוסף" להודאת נאשם היא דרישה שפותחה בפסיקה ואינה קבועה בלשון הפקודה.