עדות קבילה: מי כשר להעיד, מתי אמרה מתקבלת, ומתי היא לא מספיקה

שלושת השערים שכל עדות עוברת, והסייג שמונע מבן זוג להעיד לחובת בן זוגו

סעיף 3 לפקודת הראיות אינו קובע שבן זוג רשאי לסרב להעיד. הוא קובע שבמשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו. ההבדל בין רשות לסרב לבין חוסר כשירות הוא מהותי: הראשון תלוי ברצון העד, השני שולל את העדות גם אם הוא מוכן למסור אותה. ולצד הסייג הזה עומדת רשימת חריגים שמבטלת אותו בדיוק במקרים שבהם הוא היה מזיק ביותר.

 

שלושת השערים שכל עדות עוברת

עדות אינה נבחנת בשאלה אחת אלא בשלוש, והן נשאלות בסדר קבוע. מי שמדלג על אחת מהן מגיע למסקנה שגויה.

השער הראשון הוא כשירות העד. האם האדם הזה רשאי בכלל להעיד במשפט הזה, נגד הנאשם הזה. פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971^[1] מסדירה זאת בסעיפים 2 עד 5.

השער השני הוא קבילות האמרה. גם כשהעד כשר, לא כל מה שנאמר מתקבל. הפקודה קובעת כללים נפרדים לאמרה שנאמרה בשעת מעשה, לאמרה של קרבן אלימות, לאמרת חוץ של עד, ולהודאת נאשם.

והשער השלישי הוא התוספת הראייתית. זהו שער שונה מהשניים הראשונים, משום שהוא אינו עוסק בקבילות אלא במספיק: העדות התקבלה, אך החוק קובע שהיא לבדה אינה יכולה לבסס הרשעה. ההבחנה הכללית בין קבילות לבין משקל מפורטת בהרחבה בעמוד ראיות.

כללי הכשירות והקבילות בפקודת הראיות

 

השער הראשון: מי כשר להעיד

נקודת המוצא רחבה מאוד. סעיף 2 לפקודת הראיות קובע שהכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4.

הסעיף אף מונה במפורש מי שאינו נפסל: אין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע בעבר.

המשמעות היא שקרבה, אינטרס או עבר פלילי אינם שוללים כשירות. הם עשויים להשפיע על המשקל שבית המשפט ייתן לעדות, אך לא על עצם קבלתה. זו הבחנה שמבלבלת לעיתים קרובות: הטענה שלעד יש אינטרס אינה טענת קבילות אלא טענה למשקל.

היוצאים מן הכלל הם שניים בלבד, והם קבועים בסעיפים 3 ו-4.

 

הסייג המשפחתי: לא רשות לסרב, אלא חוסר כשירות

סעיף 3 קובע: במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד. סעיף 4 קובע כלל זהה לגבי הורה וילד.

שימו לב לניסוח. החוק אינו אומר שבן הזוג פטור מחובת עדות או שהוא רשאי לסרב. הוא אומר שאין הוא כשר להעיד. זהו כלל של כשירות, ולא של זכות אישית, ומכאן שהעדות נשללת גם כשבן הזוג מעוניין למסור אותה.

שימו לב גם לכיוון. הסייג חל רק על עדות לחובת בן הזוג, ההורה או הילד. עדות לזכותם אינה נשללת, ובן זוג רשאי להעיד להגנת בן זוגו בלי מגבלה.

ולבסוף, הסייג חל רק במשפט פלילי. במשפט אזרחי אין הגבלה כזו, ובן זוג או הורה יכולים להעיד בכל כיוון.

סעיף 3 שולל כשירות ולא מקנה זכות סירוב. העדות נשללת גם כשבן הזוג מוכן למסור אותה.

 

מתי הסייג המשפחתי מתבטל

אילו הסייג היה מוחלט, הוא היה מייצר תוצאה בלתי נסבלת: דווקא בעבירות שמתרחשות בתוך המשפחה, ושבהן העד המרכזי הוא בן משפחה, לא הייתה אפשרות להעיד. סעיף 5 נועד לפתור זאת.

סעיף 5(א) קובע שהסייגים שבסעיפים 3 ו-4 לא יחולו במשפט פלילי בשל אחד ממספר מצבים. הראשון הוא חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה. זו החלופה הרחבה ביותר, והיא מכסה את מרבית תיקי האלימות במשפחה.

השני הוא עבירות לפי סעיפים 337 או 362 לחוק העונשין, או לפי סימן י' בפרק ח' ולפי סימנים ה' או ו'1 בפרק י' לחוק העונשין, שעבר בן זוג נגד בן זוגו, הורה נגד ילדו או ילד נגד הורהו. הסימנים האלה כוללים בין היתר עבירות מין ועבירות נגד חסרי ישע.

השלישי, שנוסף מאוחר יותר, הוא עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין בעניין הפרת צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, או הפרת צו שיפוטי אחר שעניינו הגנת בן זוג, ילד או הורה מפני המפר. ורביעי, עבירות לפי סעיפים 244 עד 246, 249 ו-249א לחוק העונשין, כלומר שיבוש והדחה, כשנעברו בקשר לאחת העבירות שברשימה.

 

השער השני: אילו אמרות מתקבלות

אחרי שנקבע שהעד כשר, נבחנת האמרה עצמה. הפקודה קובעת כמה מסלולים, וכל אחד מהם מתאים למצב אחר.

סעיף 9 עוסק באמרה שנאמרה בזמן אמת: עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט. התנאי האחרון חשוב: מי שאמר אותה חייב להיות עד.

סעיף 10 מרחיב דווקא במקרים הקשים ביותר. עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות הלוואי שלו, תהא קבילה אף אם אותו אדם אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שנפטר, תשוש, חולה או נעדר מן הארץ. הקבילות מותנית באחד משלושה: שהאמרה נאמרה בשעת מעשה האלימות או בסמוך לאחריו או בהזדמנות הראשונה להתאונן; שהיא חוליה בשלשלת הנסיבות; או שנאמרה בשעה שהאדם היה גוסס או האמין שהוא גוסס.

לצידם עומדים סעיף 11, שמסדיר את הדרך להוכיח אמרה של נאשם, וסעיף 12, שקובע שעדות על הודיית הנאשם תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון. וסעיף 10א, שמסדיר את אמרת החוץ של עד שגרסתו השתנתה.

 

השער השלישי: שלוש רמות של תוספת ראייתית

התוספת הראייתית אינה שאלת קבילות. העדות כבר התקבלה, והשאלה היא אם די בה כדי להרשיע. החוק והפסיקה מכירים בשלוש רמות, והן נבדלות בעוצמה הנדרשת.

הרמה הקלה ביותר היא "דבר מה נוסף", והיא נדרשת להודאת נאשם. זו דרישה שפותחה בפסיקה ואינה כתובה בפקודה: הרשעה אינה יכולה להתבסס על הודאה לבדה, ונדרשת ראיה נוספת מחוץ להודאה שתומכת בה. היא אינה צריכה לקשור באופן עצמאי את הנאשם לעבירה.

הרמה האמצעית היא "חיזוק", והיא מופיעה בפקודה עצמה בכמה מקומות. סעיף 10א(ד) קובע שלא יורשע אדם על סמך אמרת חוץ שנתקבלה לפי אותו סעיף אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. סעיף 55(ב) קובע דרישה זהה לגבי עדות יחידה של קטין שאינו בר אחריות פלילית בשל גילו.

והרמה הגבוהה ביותר היא "סיוע". סעיף 54א(א) קובע שבית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא דבר לחיזוקה, ומוסיף: ואולם אם היה השותף עד מדינה, טעונה עדותו סיוע. סיוע הוא ראיה עצמאית שקושרת את הנאשם לעבירה, ולכן הוא רף מחמיר בהרבה מחיזוק.

דבר מה נוסף, חיזוק וסיוע אינם מילים נרדפות. סיוע דורש ראיה עצמאית שקושרת את הנאשם לעבירה.

 

איך זה נראה בחקירה הנגדית ובתיק

העבודה על עדות מתחילה הרבה לפני האולם, והיא נעשית על הנייר.

הצעד הראשון הוא מיפוי: מי העדים בתיק, מה מעמדו של כל אחד, והאם מישהו מהם נכנס לסייג שבסעיפים 3 או 4. כשקיים סייג, השאלה הבאה היא אם אחת מהחלופות שבסעיף 5 מבטלת אותו, וזו שאלה שתלויה בסעיפי האישום ולא בעובדות לבדן.

הצעד השני הוא השוואת הגרסאות. עדות שנמסרה בבית המשפט מושווית למה שנמסר בחקירה, ופער מהותי ביניהן פותח את הדלת לסעיף 10א, שמאפשר להגיש את אמרת החוץ. זה עובד לשני הכיוונים, ולכן מיפוי הסתירות הוא עבודה שנעשית על כל עד, לא רק על עדי התביעה. כשהעד מתנהג באופן שמצדיק זאת, קיים גם המסלול של הכרזה על עד עוין.

והצעד השלישי הוא בדיקת התוספות. כשהתיק נשען על הודאה, על עד מדינה, על שותף לעבירה או על אמרת חוץ, השאלה היא אם קיים בתיק חומר שעונה על הדרישה. כשאין, זו טענה שמועלית כבר בשלב הטענות המקדמיות ולא רק בסיכומים.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [2] חוק העונשין, התשל"ז-1977 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [3] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [4] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ולחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפי נוסחם המעודכן. דרישת ה"דבר מה נוסף" להודאת נאשם פותחה בפסיקה ואינה קבועה בלשון הפקודה.