עונש מוות בישראל: על אילו עבירות הוא עדיין קיים בחוק

שלושה חוקים שבהם עונש המוות לא בוטל, פעם אחת שבה הוא בוצע, והתנאים שהחוק מציב

עונש המוות בישראל לא בוטל. הוא בוטל על עבירת הרצח בלבד, בשנת 1954, ונשאר על כנו בשלושה חוקים: החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק העונשין לגבי רצח שנעבר באותה תקופה, וחוק השיפוט הצבאי לגבי בגידה. בחוק האחרון הוא מותנה בתנאי אחד נוסף, שבלעדיו בית דין צבאי אינו רשאי להטילו כלל. בפועל הוא בוצע בישראל פעם אחת בלבד.

 

מה בדיוק בוטל ב-1954, ומה נשאר

הטענה הרווחת שלפיה "בישראל אין עונש מוות" אינה מדויקת. מה שבוטל הוא עונש המוות על עבירת הרצח, והביטול נעשה בחקיקה ייעודית בשנת 1954. סימני התיקון מאותה שנה מופיעים עד היום לצד סעיף 300 בחוק העונשין, התשל"ז-1977^[1].

התוצאה היא שסעיף 300(א) קובע כיום שהגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו מאסר עולם, ולא מוות. אבל באותו סעיף עצמו נותר סעיף קטן (ב), שקובע שמי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו מיתה.

כלומר עונש המוות לא נמחק מחוק העונשין. הוא צומצם לעבירה אחת שמוגדרת דרך חוק אחר, והיא נוגעת למעשים שנעברו בתקופת השלטון הנאצי.

לצד זה נותרו שתי מסגרות נוספות שבהן עונש המוות מעולם לא בוטל: החוק לעשיית דין בנאצים עצמו, וחוק השיפוט הצבאי. לכל אחת מהן היקף שונה ותנאים שונים.

עונש המוות בישראל בוטל על עבירת הרצח בלבד. בשלושה חוקים אחרים הוא נותר על כנו.

טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל

 

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950^[2], הוא המסגרת הרחבה ביותר שבה עונש המוות עדיין קיים. סעיף 1(א) שלו קובע שלוש חלופות שכולן נושאות אותו עונש.

החלופה הראשונה היא מי שבתקופת השלטון הנאצי, בארץ עויינת, עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי. השנייה היא מי שבאותה תקופה ובאותה ארץ עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות. השלישית היא מי שבתקופת מלחמת העולם השנייה, בארץ עויינת, עשה מעשה שהוא בגדר פשע מלחמה. לגבי שלושתן קובע החוק: דינו מיתה.

החוק הזה הוא שעמד בבסיס המשפט היחיד בישראל שהסתיים בביצוע גזר דין מוות. אדולף אייכמן הורשע בדצמבר 1961 בפשעים כלפי העם היהודי, בפשעים כלפי האנושות ובפשעי מלחמה, נגזר עליו עונש מוות, והוא הוצא להורג ב-1 ביוני 1962.

מאז לא בוצע בישראל אף גזר דין מוות. גם במקרים שבהם התביעה ביקשה עונש מוות בבתי דין צבאיים, הוא לא הוטל בסופו של דבר או שלא בוצע.

 

חוק השיפוט הצבאי: עונש מוות שמותנה בתקופת לחימה

המסגרת השלישית היא חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955^[3], ובה נמצא התנאי המעניין ביותר מבחינה משפטית.

סעיף 43 לחוק מגדיר את עבירת הבגידה ברשימה של חלופות, ובהן מסירת מקום שהגנתו הופקדה בידי החייל לאויב באופן מחפיר או נטישתו נוכח האויב; סיוע ביודעין לאויב בנשק, בציוד או באספקה; מתן מחסה לאויב או חיפוי עליו; שירות מרצון בכוחות המזוינים של האויב בעת שבי; ומסירת ידיעות על כוחות הצבא, עמדותיהם או תנועותיהם.

בסיום הרשימה קובע הסעיף: דינו מוות, אולם לא יטיל בית דין צבאי עונש מוות אלא אם נעברה העבירה בתקופת לחימה. כלומר העונש קיים בספר החוקים, אבל הסמכות להטילו מותנית בנסיבה חיצונית שאינה תלויה בחומרת המעשה עצמו.

החוק גם בונה מנגנוני בקרה סביב העונש הזה. סעיף 355 קובע הליך מיוחד למי שהואשם בעבירה שהוא צפוי לה לעונש מוות, וסעיף 215(1) קובע שערעור על פסק דין המטיל עונש מוות יידון בבית הדין הצבאי לערעורים במותב של חמישה שופטים, ולא בשלושה כרגיל.

לפי סעיף 43, בית דין צבאי אינו רשאי להטיל עונש מוות אלא אם העבירה נעברה בתקופת לחימה.

 

המנגנונים שהחוק בונה סביב העונש

כשעונש מרחף מעל תיק, החוק משנה את סדרי הדין עצמם. זה נכון במיוחד לגבי עונש מוות, ומופיע בכמה מקומות בחוק השיפוט הצבאי.

סעיף 355 קובע שהואשם אדם בעבירה שהוא צפוי לה לעונש מוות, אין נוהגים לפי ההליך המקוצר שבסעיף 354. כלומר עצם החשיפה לעונש מוציאה את התיק ממסלול מהיר ומחייבת בירור מלא.

סעיף 215 מרחיב את הרכב ערכאת הערעור. בדרך כלל בית הדין הצבאי לערעורים דן בשלושה לפי סעיף 214, אך סעיף 215(1) קובע שכשהערעור הוא על פסק דין המטיל עונש מוות, ידון בית הדין בחמישה. הרחבת ההרכב היא מנגנון בקרה מקובל בשיטות משפט שבהן העונש בלתי הפיך.

לצד אלה קיימת גם סמכות החנינה. נשיא המדינה מוסמך לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה^[4] לחון עבריינים ולהקל בעונשים, והסמכות הזו חלה גם על גזר דין מוות. במשפט אייכמן הוגשה בקשת חנינה לנשיא והיא נדחתה.

 

המצב היום: הצעות חוק, ומה הן משנות

לאורך השנים הוגשו בכנסת הצעות חוק שנועדו להרחיב את עונש המוות, בעיקר לעבירות טרור. נכון למועד עדכון העמוד, המסגרת החוקית נותרה כפי שתוארה כאן: שלושה חוקים שבהם העונש קיים, ואף אחד מהם אינו חל על עבירת רצח רגילה.

מבחינה מעשית, ההשלכה של הדיון הציבורי הזה על תיקים פליליים רגילים היא אפסית. אדם שנאשם ברצח בישראל חשוף למאסר עולם, ובנסיבות שבסעיף 301א למאסר עולם חובה, אך לא לעונש מוות. ההבחנה הזו מפורטת בהרחבה בעמוד מאסר עולם.

עם זאת, השאלה אינה תיאורטית לחלוטין. עבירת הבגידה שבסעיף 43 לחוק השיפוט הצבאי חלה על חיילים, על אנשי קבע ועל אנשי מילואים, והתנאי של "תקופת לחימה" הוא תנאי שמתקיים בפועל בתקופות מסוימות. תיקים בתחום הזה נדונים בבית דין צבאי, כמפורט בעמוד דיני צבא.

בשורה התחתונה, מי שמחפש תשובה לשאלה אם קיים בישראל עונש מוות מקבל תשובה כפולה: כן, הוא קיים בספר החוקים; ולא, הוא אינו חל על העבירות שבהן עוסק המשפט הפלילי היומיומי, והוא בוצע פעם אחת בלבד בתולדות המדינה.

 

מה זה אומר למי שמנהל תיק פלילי היום

בפרקטיקה הפלילית בישראל, עונש המוות אינו חלק מארגז הכלים. העונש החמור ביותר שבית משפט אזרחי יטיל הוא מאסר עולם, ובבית דין צבאי הוא מאסר עולם למעט המקרה החריג של בגידה בתקופת לחימה.

המשמעות היא שהעבודה המשפטית בתיקים החמורים ביותר מתמקדת במקומות אחרים: בסיווג העבירה, בהבחנה בין כוונה, אדישות וקלות דעת, בשאלה אם מתקיימת אחת הנסיבות המחמירות שמחייבות מאסר עולם, ובקביעות שנעשות בגזר הדין ומשפיעות על הליכי הקציבה והשחרור שנים רבות לאחר מכן.

בתיקים צבאיים שבהם מיוחסת עבירה לפי סעיף 43, השאלה הראשונה היא עובדתית ולא משפטית: האם המעשה נעבר בתקופת לחימה. התשובה לכך קובעת אם בית הדין מוסמך בכלל לשקול את העונש החמור, והיא נבחנת לפי נתונים חיצוניים ולא לפי תפיסת הנאשם.

ומעל הכול, בתיקים שבהם מרחפת ענישה חמורה במיוחד, שלב הטענות המקדמיות והעבודה על תשתית הראיות נעשים קריטיים, שכן הפער בין סעיפי אישום שכנים גדול בהרבה מהרגיל.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (6)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 300-301א - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [2] חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [4] חוק-יסוד: נשיא המדינה - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 - נוסח רשמי - אתר הכנסת
• [6] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 ולחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, לפי נוסחם המעודכן. המצב החקיקתי בנושא זה עשוי להשתנות, וכדאי לוודא את הנוסח העדכני במאגרי החקיקה.