האזנת סתר: מתי הקלטה הופכת לעבירה של חמש שנות מאסר

הכלל שכולם מכירים, שלושת החריגים שאיש אינו מכיר, ומה קורה להקלטה בבית המשפט

הכלל שכולם מכירים הוא שמותר להקליט שיחה שאתם צד לה. הוא נכון, אבל יש לו חריג מפורש בחוק שכמעט אף אחד לא מכיר: סעיף 3 לחוק האזנת סתר קובע שהקלטה בהסכמת אחד מבעלי השיחה אסורה, ודינה כדין האזנת סתר, אם נעשתה למטרת ביצוע עבירה או מעשה נזק, או כדי לחשוף דברים שבינו לבינה שלא לצורך הליך משפטי בין בני זוג. העונש על כך הוא עד חמש שנות מאסר.

 

מה נחשב האזנת סתר, ומה לא

חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979^[1] בנוי סביב הגדרות מדויקות, ורוב אי ההבנות נובעות מהן. "שיחה" מוגדרת בסעיף 1 כשיחה בדיבור או בבזק, לרבות בטלפון, בטלפון אלחוטי, ברדיו טלפון נייד, במכשיר קשר אלחוטי, בפקסימיליה, בטלקס, בטלפרינטר או בתקשורת בין מחשבים. ההגדרה רחבה, והיא מכסה כמעט כל אמצעי תקשורת מוכר.

"בעל שיחה" מוגדר כמדבר וכמי שהשיחה מיועדת אליו. מכאן נגזר הכלל המרכזי: מי שהוא צד לשיחה ומקליט אותה אינו מאזין האזנת סתר, משום שאינו מאזין לשיחה של אחרים אלא לשיחה שלו. זהו הכלל שרוב האנשים מכירים, והוא נכון.

מה שרוב האנשים אינם מכירים הוא שהכלל הזה אינו מוחלט. החוק יצר לו חריג מפורש, והוא מצוי בסעיף 3.

לצד זה, סעיף 8 מגדיר קבוצת האזנות שאינן טעונות היתר כלל, ובהן האזנה לשיחה ברשות הרבים בידי מי שהוסמך לכך מטעמי ביטחון המדינה או בידי מי שהסמיך קצין משטרה מוסמך לשם מניעת עבירות, וכן האזנה שנעשתה באקראי ובתום לב אגב הקלטה גלויה שנועדה לפרסום ברבים או למחקר.

טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל

 

סעיף 3: החריג שהופך הקלטה מותרת לעבירה

לשון סעיף 3 קצרה וחדה: האזנה לשיחה והקלטתה, אף שהן נעשות בהסכמת אחד מבעלי השיחה, אסורות, ודינן כדין האזנת סתר, אם נעשו למטרת ביצוע עבירה או מעשה נזק, או למטרת גילוי דברים שבינו לבינה והם מצנעת האישות ושלא לצורך הליך משפטי בין בני זוג.

יש כאן שלוש חלופות נפרדות. הראשונה היא הקלטה שנעשית למטרת ביצוע עבירה, למשל הקלטה שנועדה לשמש לסחיטה. השנייה היא הקלטה שנעשית למטרת מעשה נזק, למשל כדי לפגוע במקום עבודתו של אדם או בשמו הטוב. השלישית היא הקלטה שנועדה לחשוף ענייני אישות אינטימיים, כשהיא אינה נדרשת להליך משפטי בין בני הזוג.

החלופה השלישית מנוסחת באופן שמותיר פתח מכוון: הקלטה שנעשית לצורך הליך משפטי בין בני זוג אינה נכנסת לאיסור. אבל הניסוח הזה הוא גם המלכודת, שכן השאלה מה נעשה "לצורך הליך" ומה נעשה מתוך מניע אחר נבחנת בדיעבד, לפי מה שנעשה בהקלטה בפועל.

התוצאה המעשית היא שהמבחן בסעיף 3 אינו טכני אלא מבחן של מטרה. אותה הקלטה עצמה, שנעשתה באותן נסיבות, יכולה להיות מותרת לחלוטין או עבירה שעונשה חמש שנות מאסר, בהתאם למה שהמקליט התכוון לעשות בה.

המבחן בסעיף 3 הוא מבחן של מטרה, לא של טכניקה. אותה הקלטה יכולה להיות מותרת או להיות עבירה.

 

שלוש עבירות נפרדות בסעיף 2

סעיף 2 לחוק אינו מגדיר עבירה אחת אלא שלוש, וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה עם עונש של חמש שנות מאסר.

סעיף 2(א) הוא הבסיסי: המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, דינו מאסר חמש שנים. סעיף 2(ג) עוסק בשלב שלפני כן: המציב או המתקין מכשיר למטרת האזנת סתר שלא כדין, או כדי לאפשר שימוש בו למטרה כזו, דינו מאסר חמש שנים. כלומר עצם ההתקנה היא עבירה מושלמת, גם אם לא נקלטה שום שיחה.

העבירה שכמעט אינה מוכרת היא זו שבסעיף 2(ב): המשתמש ביודעין וללא סמכות כדין בידיעה או בתוכן של שיחה שהושגו על ידי האזנת סתר, בין שנעשתה כדין ובין שנעשתה שלא כדין, או מגלה ידיעה או תוכן שיחה כאמור ביודעין לאדם שאינו מוסמך לקבלה, דינו מאסר חמש שנים.

שימו לב למילים "בין שנעשתה כדין ובין שנעשתה שלא כדין". כלומר גם תוכן שהגיע מהאזנה חוקית לחלוטין, שנעשתה בצו כדין, הופך את מי שמשתמש בו או מעביר אותו הלאה ללא סמכות לעבריין. זהו הסעיף שבגללו העברת קובץ הקלטה הלאה, גם בתום לב, עלולה להיות עבירה נפרדת מהאזנה עצמה.

לפי סעיף 2(ב), שימוש או גילוי של תוכן שיחה מהאזנה הם עבירה גם כשההאזנה עצמה נעשתה כדין.

 

מתי החוק כן מתיר האזנה, ומי מוסמך לאשר

החוק מפריד בין שני מסלולי היתר שונים לחלוטין, וההבדל ביניהם הוא בזהות מי שמאשר.

המסלול הראשון הוא ביטחון המדינה, המוסדר בפרק ב' לחוק. לצידו עומד סעיף 4א, שעניינו האזנה לאיתור או מניעה של דליפת מידע ביטחוני, וסעיף 5, שמסדיר האזנת סתר במקרים דחופים בתחום הביטחוני.

המסלול השני הוא מניעת עבירות פליליות, והוא מוסדר בסעיף 6: נשיא בית משפט מחוזי, או סגן הנשיא שהסמיכו לכך, רשאי, לפי בקשת קצין משטרה מוסמך, להתיר בצו האזנת סתר, אם שוכנע, לאחר ששקל את מידת הפגיעה בפרטיות, שהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או למניעה של עבירות מסוג פשע, או לגילוי או לתפיסה של עבריינים.

הפרוצדורה מפורטת: לפי סעיף 6(ב) הבקשה נדונה במעמד צד אחד בלבד, ומטעם המבקש מתייצב קצין בדרגת סגן ניצב ומעלה. לפי סעיף 6(ג), אם השופט סירב, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו לערער לפני נשיא בית המשפט העליון או שופט שנשיאו מינה לכך. ולפי סעיף 6(ד), ההיתר חייב לתאר את זהות האדם או את הקו והמתקן שההאזנה אליהם הותרה, את מקום השיחות או סוגן, ואת דרכי ההאזנה שהותרו.

 

היתר דחוף, שיחות חסויות והאזנה שנקלטה בטעות

סעיף 7 מסדיר את המקרים שאינם סובלים דיחוי: שוכנע המפקח הכללי של המשטרה כי לשם מניעת פשע או גילוי מבצעיו יש צורך בהאזנת סתר ואין סיפק לקבל בעוד מועד היתר לפי סעיף 6, רשאי הוא להתיר בכתב את ההאזנה. ההיתר טעון הודעה מיידית בכתב ליועץ המשפטי לממשלה, שרשאי לבטלו, וההאזנה יכולה לקבל אישור למפרע ממי שהיה מוסמך להתירה לפי סעיף 6.

סעיף 9 קובע עיקרון חשוב: החוק אינו בא להתיר האזנת סתר לשיחה שעדות עליה חסויה לפי סעיפים 48 עד 51 לפקודת הראיות^[2], כלומר שיחות עם עורך דין, רופא, פסיכולוג או כהן דת. סעיף 9א יוצר חריג צר לכך: נשיא בית משפט מחוזי רשאי להתיר בצו האזנה לשיחה חסויה אם שוכנע שיש יסוד לחשד שבעל המקצוע עצמו מעורב בעבירה, ובהתקיים תנאים נוספים.

סעיף 7א מטפל במצב שבו נקלטה בטעות שיחה מוגנת. נקלטה במסגרת האזנה כדין שיחה עם חבר הכנסת, שר או סגן שר, תופסק ההקשבה מיד עם היוודע הדבר, לא ייערך תמליל, וחומר ההקלטה יועבר לעיונו של השופט שנתן את ההיתר. רק אם מצא השופט שהחומר דרוש למטרות שלשמן ניתן ההיתר, ושהצורך בגילוי עולה על החשש לפגיעה ביכולתו של חבר הכנסת למלא את תפקידו, יורה על העברת אותו חלק בלבד.

ולצד אלה עומד סעיף 9ב, שמסדיר מחיקה וביעור של חומר האזנה שאינו נדרש. סעיף 9ב(ד) מוסיף סייג חשוב: חומר חקירה לא יימחק אלא לאחר תום ההליכים המשפטיים ובאישור בכתב מראש של התובע.

 

ההקלטה כראיה: מתי היא נפסלת

כאן נמצא ההבדל המרכזי בין חוק האזנת סתר לבין רוב דיני הראיות בישראל. החוק אינו מסתפק בהטלת עונש על מי שהאזין, אלא קובע גם כלל פסילה מפורש.

סעיף 13(א) קובע שדברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות החוק לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא באחד משני אלה: בהליך פלילי בשל עבירה לפי חוק זה עצמו, או בהליך פלילי בשל פשע חמור, אם בית משפט הורה על קבילותה לאחר ששוכנע, מטעמים מיוחדים שיפרט, כי בנסיבות העניין הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות.

הסעיף מוסיף סייג לסייג: האזנת סתר שנעשתה שלא כדין בידי מי שרשאי לקבל היתר להאזנה, כלומר בידי רשות, לא תהיה קבילה לפי החריג הזה, אלא אם כן נעשתה בטעות בתום לב. במילים אחרות, החוק מחמיר עם הרשות יותר מאשר עם אדם פרטי.

לצד זה, סעיף 13(א1) קובע שבקשה לקבילות ראיה כזו טעונה אישור היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או הפרקליט הצבאי הראשי. וסעיף 10 מוסיף שבית המשפט רשאי לצוות על חילוט המכשיר וההקלטות שהופקו בעבירה. במקביל פועל גם סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות^[3], שפוסל חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, אלא בהיתר מטעמים שיירשמו.

ברירת המחדל בסעיף 13 היא פסילה. הקבילות היא החריג, והיא מחייבת החלטה שיפוטית מנומקת.

 

מה עושים כשמעורבים בהאזנה, משני הצדדים

התיקים בתחום הזה מגיעים משני כיוונים הפוכים, ובכל אחד מהם העבודה שונה.

מצד אחד עומד מי שנחשד בכך שהאזין או הקליט. כאן השאלות הראשונות הן אם הוא היה בעל שיחה, מה הייתה המטרה לפי מבחן סעיף 3, ומה נעשה בהקלטה לאחר מכן לאור סעיף 2(ב). לעיתים קרובות התיק אינו עוסק כלל בעצם ההקלטה אלא בשאלה למי היא הועברה, ולכן חשוב לתעד את השרשרת הזו מוקדם.

מצד שני עומד מי שהאזינו לו, בין על ידי אדם פרטי ובין במסגרת חקירה במשטרה. כאן הבדיקה מתמקדת בצו עצמו: מי נתן אותו, מה בדיוק תואר בו לפי סעיף 6(ד), האם ההאזנה חרגה ממנו, ומה קרה לחומר שנקלט מעבר להיתר. פגם בצו או חריגה ממנו הם עילה לטענת אי קבילות, והיא מועלית כבר בשלב הטענות המקדמיות.

בשני הכיוונים גם יחד, העיתוי מכריע. חומר האזנה כפוף לכללי מחיקה וביעור לפי סעיף 9ב, ולכן ככל שהפנייה מוקדמת יותר, כך גדל הסיכוי שהחומר שמבססים עליו טענה עדיין קיים. זה נכון במיוחד בתיקים שבהם ההקלטה עצמה היא הראיה המרכזית בתיק.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [2] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [4] חוק העונשין, התשל"ז-1977 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [5] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979, לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ולחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, לפי נוסחם המעודכן. העונשים המפורטים הם עונשים מרביים ואינם מהווים תחזית לגבי מקרה מסוים.