סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, ההגנה מן הצדק, והטענות שאם לא נטענות בזמן נסגרת הדלת
סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי מונה עשר טענות שהנאשם רשאי להעלות מיד לאחר תחילת המשפט, ושקבלת אחת מהן יכולה להוביל לביטול האישום עוד לפני שנשמעה עדות אחת. הבעיה היא שלא כולן נשארות פתוחות. שתיים מהן נסגרות אם לא נטענו בשלב הזה, וטענת האליבי נסגרת אפילו מוקדם יותר. מי שלא מכיר את ההבחנה הזו מאבד טענות טובות בגלל עיתוי.
- ✓ סעיף 149 - עשר טענות מקדמיות, ובהן חוסר סמכות, התיישנות, חנינה והגנה מן הצדק
- ✓ סעיף 150 - נתקבלה טענה, בית המשפט רשאי לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום
- ✓ סעיף 151 - טענות חוסר סמכות מקומית ופגם בכתב האישום טעונות רשות אם לא נטענו בזמן
- ✓ סעיף 152(ג) - טענת "במקום אחר הייתי" חייבת להיטען מיד, אחרת הראיות לה חסומות
עשר הטענות שבסעיף 149
סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982[1] פותח בקביעה שלאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ומונה אותן. המילה "ובהן" מלמדת שהרשימה אינה סגורה, אבל בפועל היא מכסה את מרבית המצבים.
ארבע הטענות הראשונות נוגעות לכתב האישום ולערכאה: חוסר סמכות מקומית; חוסר סמכות עניינית; פגם או פסול בכתב האישום; והטענה שהעובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. הטענה האחרונה בקבוצה הזו חזקה במיוחד, משום שהיא מקבלת את כל העובדות שבכתב האישום כנכונות וטוענת שגם כך לא מתקיימת עבירה.
הקבוצה השנייה עוסקת בהליכים קודמים ובמעמד אישי: זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל אותו מעשה; משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל אותו מעשה; חסינות; התיישנות; וחנינה.
והטענה העשירית, שנוספה לחוק מאוחר יותר, היא הרחבה ביותר: הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. זו ההגנה מן הצדק, והיא הפכה לטענה המרכזית בפועל.
טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל
| סעיף 149 | הטענה | האם נשמרת לשלב מאוחר |
|---|---|---|
| (1) | חוסר סמכות מקומית | רק ברשות בית המשפט |
| (2) | חוסר סמכות עניינית | נשמרת |
| (3) | פגם או פסול בכתב האישום | רק ברשות בית המשפט |
| (4) | העובדות אינן מהוות עבירה | נשמרת |
| (5) | זיכוי קודם או הרשעה קודמת | נשמרת |
| (6) | משפט פלילי אחר תלוי ועומד | נשמרת |
| (7) | חסינות | נשמרת |
| (8) | התיישנות | נשמרת |
| (9) | חנינה | נשמרת |
| (10) | הגנה מן הצדק | נשמרת |
| סעיף 152(ג) | טענת "במקום אחר הייתי" | חייבת להיטען מיד |
הגנה מן הצדק: הטענה הרחבה ביותר, והקשה ביותר
סעיף 149(10) אינו מונה נסיבות. הוא מנסח מבחן: האם הגשת כתב האישום או ניהול ההליך עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. שתי המילים "סתירה מהותית" הן שקובעות את הרף, והן הסיבה שהטענה מתקבלת לעיתים רחוקות.
הטענה מופנית כלפי התנהלות הרשות, ולא כלפי חפותו של הנאשם. היא עוסקת בשאלה אם ראוי לנהל את ההליך בכלל, גם אם הנאשם אכן ביצע את המעשה. מטבע הדברים, היא נבנית מתיעוד של מה שקרה לפני כתב האישום: התנהלות החקירה, פערי זמן בלתי מוסברים, אכיפה בררנית, הבטחות שניתנו ולא כובדו, או חומר חקירה שאבד או לא נמסר.
כאן נוצר חיבור ישיר לזכות העיון. סעיף 74 לחוק מחייב את התביעה למסור לנאשם את חומר החקירה, ואף לציין ברשימה קיומו של חומר שאינו חומר חקירה ושל חומר חסוי. פער בין הרשימה לבין מה שנמסר בפועל, או חומר שנעלם, הוא מהתשתיות הנפוצות לטענת הגנה מן הצדק.
חשוב להבין מה הטענה יכולה להשיג. סעיף 150 מאפשר לבית המשפט, כשהתקבלה טענה מקדמית, לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום. כלומר ביטול כתב האישום הוא תוצאה אפשרית, אך אינה היחידה, ולעיתים בית המשפט בוחר בתיקון או בהתחשבות בשלב הענישה במקום בביטול.
הגנה מן הצדק מופנית כלפי התנהלות הרשות, ולא כלפי השאלה אם הנאשם ביצע את המעשה.
התיישנות: המספרים המדויקים
טענת ההתיישנות שבסעיף 149(8) נסמכת על סעיף 9 לאותו חוק, והמספרים שם מדויקים וקבועים.
סעיף 9(א) קובע שבאין הוראה אחרת בחוק, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה: בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם, שלושים שנים; בפשע אחר, עשר שנים; בעוון, חמש שנים; ובחטא, שנה אחת.
סעיף 9(א)(1א) הוסיף קטגוריית ביניים: בפשע שדינו שבע שנות מאסר ומעלה, והוא עבירה המנויה בתוספת הראשונה ב' לחוק, תקופת ההתיישנות היא חמש עשרה שנים.
סעיף 9(א1) מוסיף חריג שנוגע לראיות ביומטריות: ניתן להעמיד לדין גם לאחר חמש עשרה שנים בעבירה כאמור, אם בחלוף התקופה טרם אותר החשוד ובידי הרשות החוקרת ראיה המהווה אמצעי זיהוי ביומטרי המפורט בתוספת, שיש יסוד סביר להניח שיש בה כדי להוכיח את זהות החשוד. ההוראה הזו שינתה בפועל את המפה בתיקים ישנים שבהם נותר חומר גנטי.
| סוג העבירה | תקופת ההתיישנות | הסעיף |
|---|---|---|
| פשע שדינו מיתה או מאסר עולם | 30 שנים | סעיף 9(א)(1) |
| פשע שדינו 7 שנים ומעלה בתוספת הראשונה ב' | 15 שנים | סעיף 9(א)(1א) |
| פשע אחר | 10 שנים | סעיף 9(א)(2) |
| עוון | 5 שנים | סעיף 9(א)(3) |
| חטא | שנה אחת | סעיף 9(א)(4) |
מה נסגר אם לא טוענים בזמן
כאן נמצאת הנקודה המעשית החשובה ביותר בכל הנושא, והיא כמעט אינה מוזכרת.
סעיף 151 קובע שאם לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט. זהו הכלל, והוא מרגיע. אבל מיד לאחריו בא החריג: לגבי הטענות שבפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149, כלומר חוסר סמכות מקומית ופגם או פסול בכתב האישום, אין הנאשם רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט.
כלומר שתי טענות מתוך העשר מאבדות את מעמדן האוטומטי אם לא נטענו בשלב הנכון, והעלאתן מאוחר יותר הופכת תלויה בשיקול דעת. זו בדיוק הסיבה שהשלב הזה אינו פורמלי, ושמי שמגיע אליו בלי שבדק את כתב האישום לעומק מוותר על טענות בלי לדעת.
ההגבלה החמורה יותר נמצאת בסעיף אחר לגמרי. סעיף 152(ג) מחייב את בית המשפט להסביר לנאשם שאם ברצונו לטעון "במקום אחר הייתי", עליו לעשות כן מיד. סעיף 152(ד) קובע שאם לא טען זאת מיד, או שטען ולא ציין את המקום האחר, לא יהיה רשאי להביא ראיות להוכחת הטענה, בין עדות עצמו ובין ראיות אחרות, אלא ברשות בית המשפט.
חוסר סמכות מקומית ופגם בכתב האישום טעונים רשות בית המשפט אם לא נטענו בשלב המקדמי.
איך בית המשפט מכריע, ומה קורה אחר כך
סעיף 150 מסדיר את ההליך עצמו, והוא קצר ומדויק. נטענה טענה מקדמית, ייתן בית המשפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן.
לעניין העיתוי קובע הסעיף שבית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט. ההשהיה נפוצה במיוחד בטענת הגנה מן הצדק, שלעיתים מחייבת תשתית עובדתית שתתברר רק במהלך שמיעת הראיות.
לעניין התוצאה, הסעיף מונה שלוש אפשרויות: תיקון כתב האישום, ביטול האישום, ובמקרה של חוסר סמכות העברת העניין לבית משפט אחר לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט. שלוש התוצאות שונות מהותית זו מזו, ולכן חשוב לנסח את הטענה כך שתכוון לתוצאה המבוקשת.
אם האישום לא בוטל, עובר המשפט לשלב הבא. סעיף 152(א) קובע שבית המשפט ישאל את הנאשם מה תשובתו לאישום, והוא רשאי שלא להשיב. אלא שסעיף 152(ב) מוסיף אזהרה: הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית המשפט עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, ובית המשפט יסביר לו את תוצאות הימנעותו.
מה נבדק לפני שמעלים טענה מקדמית
הכנה לשלב הזה מתחילה בכתב האישום עצמו, ונקראת בעיון מילה במילה. השאלות הן טכניות לכאורה ומהותיות בפועל: האם כל יסודות העבירה מתוארים; האם התיאור העובדתי תומך בסעיף שיוחס; האם התאריכים והמקומות מדויקים; והאם הערכאה שאליה הוגש כתב האישום היא הנכונה.
לאחר מכן נבדק ציר הזמן. מתי בוצעה העבירה, מתי נפתחה החקירה, מתי הוגש כתב האישום, ומה קרה בפערים. חישוב ההתיישנות לפי סעיף 9 נעשה כאן, וכך גם בחינת שיהוי שאינו עולה כדי התיישנות אך עשוי לבסס טענה לפי סעיף 149(10).
השלב השלישי הוא חומר החקירה. בקשת עיון לפי סעיף 74, השוואה בין הרשימה לבין מה שנמסר בפועל, ובדיקה מה נעשה עם חומר שנתפס. תיקים שבהם החומר נאסף בחקירה במשטרה או בחיפוש לא חוקי הם מקום נפוץ לטענות בשלב הזה, וכך גם תיקים שבהם הראיות המרכזיות הושגו באופן שמעורר שאלה.
ולבסוף נבחנת האסטרטגיה. לא כל טענה כדאי להעלות, ולא כל טענה כדאי להעלות עכשיו. טענה שנדחית בשלב המקדמי עלולה לאבד מכוחה בהמשך, ולכן ההחלטה מה לטעון, מתי, ובאיזה ניסוח, היא החלטה מקצועית ולא רשימת תיוג.
✅ מה לבדוק בכתב האישום לפני הדיון הראשון
- האם כל יסודות העבירה מתוארים בתיאור העובדתי, או שחסר יסוד שנטען רק בכותרת.
- האם התיאור העובדתי אכן מקיים את הסעיף שיוחס, ולא סעיף קל יותר.
- מה הפער בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד הגשת כתב האישום, ומה קרה בתוכו.
- האם הערכאה שאליה הוגש כתב האישום מוסמכת עניינית ומקומית.
- מה מופיע ברשימת החומר לפי סעיף 74, ומה מתוכו טרם נמסר בפועל.
שאלות נפוצות
האם טענה מקדמית באמת יכולה לבטל כתב אישום?
כן. סעיף 150 קובע שכשהתקבלה טענה מקדמית, בית המשפט רשאי לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות להעביר את העניין לבית משפט אחר. ביטול הוא אפוא תוצאה אפשרית אך אינה היחידה, ובפועל בתי המשפט נוטים לבחור בתיקון או בהשהיית ההחלטה כשהדבר אפשרי. לכן חשוב לנסח את הטענה כך שתכוון במפורש לתוצאה המבוקשת.
מהי הגנה מן הצדק?
זו הטענה שבסעיף 149(10), שלפיה הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. היא מופנית כלפי התנהלות הרשות ולא כלפי שאלת החפות, ונבנית מתשתית עובדתית כמו אכיפה בררנית, שיהוי בלתי מוסבר, הבטחה שלא כובדה או חומר חקירה שאבד. הרף שקבע המחוקק, "סתירה מהותית", הוא גבוה.
שכחתי לטעון טענה מקדמית. אפשר לטעון אותה בהמשך?
לרוב כן. סעיף 151 קובע שאי טעינה בשלב זה אינה מונעת מהנאשם לטעון בשלב אחר של המשפט. יש שני חריגים: חוסר סמכות מקומית לפי פסקה (1) ופגם או פסול בכתב האישום לפי פסקה (3), שאותם ניתן לטעון מאוחר יותר רק ברשות בית המשפט. בנוסף, טענת אליבי כפופה להסדר מחמיר יותר בסעיף 152.
מה תקופת ההתיישנות על עבירה פלילית?
לפי סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ובאין הוראה אחרת: בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם, שלושים שנים; בפשע שדינו שבע שנות מאסר ומעלה והוא מנוי בתוספת הראשונה ב', חמש עשרה שנים; בפשע אחר, עשר שנים; בעוון, חמש שנים; ובחטא, שנה אחת. סעיף 9(א1) מוסיף חריג המאפשר העמדה לדין גם לאחר התקופה כשקיימת ראיה ביומטרית והחשוד טרם אותר.
מקורות שצוטטו במאמר (5)
כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.
- [1] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיפים 149-152 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [2] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
- [3] חוק העונשין, התשל"ז-1977 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [4] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
- [5] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
מילון מושגים
האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפי נוסחו המעודכן. תקופות ההתיישנות המפורטות הן ברירת המחדל שבסעיף 9, וקיימות עבירות שלגביהן נקבעה בחוק הוראה אחרת.
הוגש נגדכם כתב אישום?
השלב המקדמי הוא ההזדמנות הראשונה לתקוף את כתב האישום, ובשתי טענות הוא גם האחרונה.
077-2312766 office@leshem-cl.co.il
מצדה 9, מגדל ב.ס.ר 3, בני ברק · יגאל אלון 94, מגדל אלון 2, תל אביב
