מה קובע חוק השיפוט הצבאי, מה קובע חוק העונשין, ואילו שתי חזקות פועלות נגד הנאשם
אותו אירוע עצמו, נשק שיצא מרשות הצבא, יכול להסתיים בשנת מאסר אחת או בחמש עשרה. המרחק בין שני הקצוות אינו נקבע בחומרת הנזק אלא בשתי שאלות עובדתיות: האם ההוצאה הייתה ביודעין, ומה קרה לנשק אחר כך. שתי השאלות האלה מוכרעות בשלב החקירה, הרבה לפני שמישהו רואה אולם בית משפט.
- ✓ סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי - הוצאת נשק מרשות הצבא ביודעין ושלא כדין נושאת עד חמש עשרה שנות מאסר
- ✓ סעיף 80 לאותו חוק - אי שמירה על נשק, בלי יודעין, נושאת עד שלוש שנים - אותו אירוע, חמישית מהעונש
- ✓ סעיף 144 לחוק העונשין - במישור האזרחי הסחר בנשק נושא עד חמש עשרה שנים, והחזקה עד שבע
- ✓ עונש מינימום - סעיף 144(ז) קובע רצפה של רבע מהעונש המרבי, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו
שני חוקים, שני מסלולים, ואיפה התיק נופל
המונח "גניבת נשק" אינו מופיע בשום ספר חוקים בישראל. הוא שם עממי לקבוצה של עבירות שמפוזרות בין שני חוקים שונים לגמרי, וכל אחד מהם מגדיר את המעשה אחרת וקובע לו עונש אחר.
המסלול הראשון הוא חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955[2], שחל על חיילים בסדיר, על אנשי קבע ועל אנשי מילואים. הוא מכיר בעבירה של הוצאת נשק מרשות הצבא, לצד עבירות של אי שמירה על רכוש צבאי ושל שימוש בלתי חוקי בנשק. המסלול השני הוא חוק העונשין, התשל"ז-1977[1], שחל על כולם ומסדיר את עבירות הנשק האזרחיות: החזקה, נשיאה, הובלה, רכישה וסחר.
בפועל, תיק אחד יכול לרוץ בשני המסלולים במקביל. חייל שהוציא נשק מהיחידה ומכר אותו נחשד בעבירה לפי חוק השיפוט הצבאי על עצם ההוצאה, ובעבירת סחר לפי חוק העונשין על המכירה. שני ההליכים אינם מבטלים זה את זה, והחלוקה ביניהם נקבעת על ידי הפרקליטות הצבאית ופרקליטות המדינה.
לכן השאלה הראשונה בכל תיק אינה "מה העונש" אלא "לפי איזה סעיף". התשובה לשאלה הזו קובעת גם את הערכאה, גם את טווח הענישה וגם את מי שמנהל את התיק מול ההגנה.
טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל
| החוק והסעיף | העבירה | העונש המרבי |
|---|---|---|
| חש"ץ, סעיף 78 | הוצאת נשק מרשות הצבא ביודעין ושלא כדין | 15 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(ב2) | ייצור, ייבוא, ייצוא או סחר בנשק | 15 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(ב3) | מכירה או מסירה למי שאינו רשאי להחזיק | 15 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(ב) | רכישה, נשיאה או הובלה בלא רשות | 10 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(א) | החזקת נשק בלא רשות על פי דין | 7 שנות מאסר |
| חש"ץ, סעיף 79(ב) | שימוש בנשק צבאי שלא למטרות הצבא | 5 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(א)/(ב) | החזקה או רכישה של חלק מהותי בנשק | 5 שנות מאסר |
| חש"ץ, סעיף 80 | אי שמירה על רכוש צבאי, כשהרכוש נשק | 3 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144 | חלק לא מהותי בנשק או תחמושת | 3 שנות מאסר |
| חש"ץ, סעיף 85 | שימוש בלתי חוקי בנשק, כשהנשק הופעל | 3 שנות מאסר |
| חוק העונשין, 144(ב3) סיפה | מכירה לאחר בדיקה רשלנית | 3 שנות מאסר |
| חש"ץ, סעיף 85 | נשיאה או טיפול בנשק ללא סמכות | 2 שנות מאסר |
| חש"ץ, סעיף 80 | אי שמירה על רכוש צבאי שאינו נשק | שנת מאסר |
המסלול הצבאי: סעיף 78 והמילה שמכריעה בו
סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי קובע בניסוח קצר במיוחד: חייל שהוציא ביודעין ושלא כדין נשק מרשות הצבא, דינו מאסר חמש עשרה שנים[2]. חמש עשרה שנים, על עצם ההוצאה, בלי קשר לשאלה אם הנשק נמכר, אם נעשה בו שימוש או אם הוחזר.
כל המשקל בסעיף הזה נופל על מילה אחת: ביודעין. היא היסוד הנפשי של העבירה, והיא מה שמפריד בין הסעיף החמור ביותר בפרק לבין עבירת רשלנות רגילה. תיק שנפתח כתיק לפי סעיף 78 ומסתיים כתיק לפי סעיף 80 הוא אותו תיק עובדתי עם תוצאה שונה לגמרי.
לצד סעיף 78 עומדות שתי עבירות משלימות. סעיף 79(ב) קובע מאסר חמש שנים על חייל שהשתמש בנשק שהוא רכוש צבאי שלא למטרות הצבא. סעיף 85 קובע מאסר שנתיים על חייל שללא סמכות או ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים נשא נשק, טיפל בו או השתמש בו, ומאסר שלוש שנים אם הנשק הופעל בפועל[4].
בצד המעשי, ההבחנה בין הסעיפים מתורגמת גם לשאלה מי ידון בתיק. חייל שהואשם בעבירה שעונשה אינו עולה על שלוש שנות מאסר יכול להידון בדין משמעתי לפני קצין שיפוט. עבירה לפי סעיף 78 חורגת מהרף הזה בהרבה, ולכן היא מגיעה תמיד לבית דין צבאי, כפי שמוסבר בהרחבה בעמוד דיני צבא.
כל ההבדל בין חמש עשרה שנים לשלוש נעוץ במילה אחת בסעיף 78: ביודעין.
כשאין "ביודעין": סעיף 80 והחזקה שבסעיף 81
רוב תיקי הנשק בצבא אינם תיקי גניבה מכוונת. הם תיקי אובדן. נשק שנשכח, נשק שנלקח מהכספת בלי רישום, נשק שנעלם באימון. בשבילם קיים סעיף 80, שקובע שחייל שלא נקט במועד הנכון בכל האמצעים הסבירים כדי לשמור רכוש צבאי מנזק, מקלקול או מאבדן, דינו מאסר שנה. היה הרכוש נשק, כלי טיס, כלי שיט או כלי תחבורה אחר, דינו מאסר שלוש שנים[2].
שימו לב לניסוח הסעיף: העבירה מתגבשת בין אם הרכוש ניזוק, התקלקל או אבד, ובין אם לאו. עצם אי הנקיטה באמצעים הסבירים היא העבירה. זה אומר שחייל יכול להיות מואשם גם כשהנשק נמצא בסופו של דבר.
ואז מגיע סעיף 81, והוא שמשנה את כללי ההוכחה. הסעיף קובע שאם רכוש צבאי ניזוק, התקלקל או אבד כאמור בסעיף 80, רואים את החייל כאילו לא נקט במועד הנכון בכל האמצעים הסבירים לשמירתו, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר[5]. במילים אחרות: עצם האובדן מקים את האשמה, והנטל להפריך אותה עובר לחייל.
מכאן נובעת התנהלות שונה לגמרי בתיקים האלה. ההגנה אינה מתחילה בשאלה מי אשם, אלא בתיעוד: אילו הוראות ניתנו ביחידה, מי היה אחראי על אמצעי האחסון, האם התנאים בשטח איפשרו לקיים את ההוראות, ומתי בדיוק נוצר הפער. אותה לוגיקה חלה גם בתיקי הזנחת השמירה על כלי ירייה.
לפי סעיף 81, עצם אובדן הנשק מקים הנחת רשלנות, והנטל להוכיח אחרת מוטל על החייל.
המסלול האזרחי: סעיף 144 לחוק העונשין
כשהנשק יוצא מהמערכת הצבאית ומגיע לשוק, נכנס לתמונה סעיף 144 לחוק העונשין[1]. הסעיף בנוי כמדרג לפי סוג הפעולה, ולא לפי סוג הנשק, והפערים בין הרמות גדולים.
החזקת נשק בלא רשות על פי דין נושאת מאסר שבע שנים. רכישה, נשיאה או הובלה נושאות מאסר עשר שנים. ייצור, ייבוא, ייצוא, סחר או כל עסקה אחרת שיש עמה מסירת החזקה בנשק לזולת, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, נושאים מאסר חמש עשרה שנים. אותו עונש חל גם על מי שרשאי על פי דין למכור או למסור נשק ומוסר אותו למי שאינו רשאי להחזיק בו.
לגבי חלקים ואבזרים המדרג נמוך יותר: חלק מהותי בנשק, שהחוק מגדיר כגוף, קנה, צינה, מכלול או סדן, נושא חמש שנים בהחזקה וברכישה, וחלק שאינו מהותי או תחמושת נושאים שלוש שנים. סעיף 144(ג1)(1) מבהיר שאין זה משנה אם הנשק היה תקין לשימוש בעת ביצוע העבירה.
יש גם סייג חשוב אחד. סעיף 144(ב1) קובע שהוראות ההחזקה והנשיאה לא יחולו על מי שעבר את העבירות בשל כך בלבד שלא חידש את רישיונו או את תעודת ההרשאה שלו לפי חוק כלי היריה, התש"ט-1949[6]. זו הבחנה מהותית בין כשל מנהלי לבין עבירת נשק פלילית.
שתי חזקות שפועלות נגד הנאשם
עבירות נשק הן מהתחומים הבודדים בדין הישראלי שבהם המחוקק העביר במפורש חלק מנטל ההוכחה אל כתפי הנאשם, ובשני החוקים גם יחד.
החזקה הראשונה קבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין: מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר[3]. נשק שנמצא בדירה, ברכב או במחסן מיוחס למי שמחזיק באותו מקום, גם בלי ראיה ישירה שהוא ידע עליו. לצידה עומדת הוראת סעיף 144(ג1)(2), שקובעת שהטוען לרשות על פי דין, עליו הראיה.
החזקה השנייה היא זו שכבר הוזכרה, בסעיף 81 לחוק השיפוט הצבאי, שמקימה הנחת רשלנות עם עצם האובדן. שתי החזקות פועלות באותו כיוון: הן הופכות את ברירת המחדל, וממקמות את ההגנה בעמדה שבה היא צריכה לייצר תשתית עובדתית משלה ולא רק לתקוף את זו של התביעה.
לצד זה קיימת הוראה ראייתית נוספת שכדאי להכיר. סעיף 144(ה) קובע שתעודה החתומה בידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, המאשרת שחפץ פלוני הוא נשק, משמשת ראיה לדבר כל עוד לא הוכח היפוכו. עם זאת, הנאשם זכאי להזמין את חותם התעודה לחקירה, ואם עשה כן, התעודה לא תשמש ראיה אלא אם החותם נענה להזמנה. החוק אף מחייב את בית המשפט להודיע לנאשם על הזכות הזו.
נשק שנמצא במקום מיוחס למחזיק המקום לפי סעיף 144(ד), כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
עונשי המינימום שרוב האנשים אינם מכירים
רוב הדיון הציבורי בעבירות נשק מתמקד בעונש המרבי, אבל בפרקטיקה דווקא הרצפה היא שקובעת. סעיף 144(ז) לחוק העונשין קובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (א) רישה, (ב) רישה, (ב2) או (ב3) רישה, לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו[1].
התרגום המספרי חד. החזקת נשק, שהעונש המרבי עליה שבע שנים, נושאת רצפה של שנה ותשעה חודשים. נשיאה, הובלה או רכישה, עם עונש מרבי של עשר שנים, נושאות רצפה של שנתיים וחצי. סחר בנשק, עם עונש מרבי של חמש עשרה שנים, נושא רצפה של שלוש שנים ותשעה חודשים.
אותו סעיף מוסיף הוראה שנייה, שחשובה לא פחות: עונש מאסר לפי סעיף קטן זה לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי. כלומר ברירת המחדל בעבירות הנשק המרכזיות היא מאסר בפועל, והיציאה ממנה מחייבת נימוק כתוב של בית המשפט.
המסקנה המעשית היא שההגנה בעבירות נשק מתנהלת בשני מישורים במקביל. הראשון הוא סיווג המעשה לסעיף הנכון, משום שכל דרגה במדרג משנה גם את הרצפה. השני הוא בניית אותם "טעמים מיוחדים" עוד לפני שלב הטיעונים לעונש, שכן הם אינם נוצרים בדיון עצמו.
סעיף 144(ז) קובע רצפת ענישה של רבע מהעונש המרבי, ואוסר מאסר שכולו על תנאי בהעדר טעמים מיוחדים.
חילוט רכוש ו"אורח חיים המבוסס על תקבולי עבירה"
בעבירות הסחר החוק אינו מסתפק בענישה אישית. סעיף 144(ח) קובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיף קטן (ב2), בית המשפט יצווה, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט לאוצר המדינה רכוש ששימש או נועד לשמש אמצעי לביצוע העבירה או לאפשר אותה, וכן רכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה ממנה[1].
שימו לב לכיוון ההוראה: החילוט הוא ברירת המחדל, והימנעות ממנו היא החריג שדורש נימוק. זהו הבדל מהותי מהדרך שבה פועל חילוט בעבירות רכוש רגילות.
סעיף 144(ט) מוסיף שכבה נוספת. כשאדם הורשע בעבירת סחר והתקיים אחד משניים, שהעבירה בוצעה לגבי יותר מנשק אחד, או שבשש השנים שקדמו להרשעה הורשע בעבירה נוספת, רשאי בית המשפט לקבוע, לבקשת תובע, כי הנידון ניהל אורח חיים המבוסס על שימוש בתקבולי עבירה. קביעה כזו מרחיבה משמעותית את היקף הרכוש שניתן לחלט.
מכאן שתיק סחר בנשק אינו רק תיק פלילי. הוא גם הליך כלכלי שנוגע לרכב, לחשבונות בנק ולנכסים של המשפחה, ולעיתים ההיבט הזה הוא שמכריע את סדרי העדיפויות בניהול ההגנה.
מה נבדק בתיק גניבת נשק, ומה עושים בשבוע הראשון
בתיק נשק, ובמיוחד בתיק צבאי, החקירה הראשונה היא שמעצבת את הסיווג. השאלות שנשאלות בה אינן אקראיות: מתי הנשק יצא, מי חתם על ההוצאה, האם הייתה הרשאה, מה נעשה בו, ומתי בדיוק התגלה החוסר. התשובות לשאלות האלה הן שקובעות אם מדובר בסעיף 78 או בסעיף 80, ולכן הגרסה הראשונה חשובה כאן יותר מבכל תיק אחר.
מנגד, ההגנה נבנית מחומר שקיים ביחידה או במקום העבודה ולא מהזיכרון: יומני שמירה, רישומי כספת, פקודות והוראות בטיחות, הודעות בקבוצות היחידה, תיעוד של תקלות קודמות באותו אמצעי אחסון, ושמות של מי שהיו נוכחים. חומר כזה נעלם מהר, ולכן איסוף שלו הוא הפעולה הדחופה ביותר.
במקביל נבדקים ההיבטים הדיוניים. האם החיפוש שבו נתפס הנשק נערך כדין, האם נשמרה זכות ההיוועצות בעורך דין לפני חקירה במשטרה או בחקירת מצ"ח, ואם בוצע מעצר, האם עמדו בלוחות הזמנים שקובע החוק. כל אחד מאלה יכול להשפיע על קבילות הראיה המרכזית בתיק.
ולבסוף נבחנת התוצאה ארוכת הטווח. הרשעה בעבירת נשק נרשמת ברישום הפלילי ומשפיעה על רישיונות, על תעסוקה בתחומי ביטחון ועל אשרות כניסה למדינות מסוימות. בתיקים רבים זהו השיקול שמכריע את אופן ניהול ההגנה, ולא אורך המאסר עצמו.
⏱ מה לאסוף מיד, לפני שהחומר נעלם
- צילום של יומן השמירה, רישומי הכספת וטופסי החתמת הנשק באותו פרק זמן.
- העתק של פקודות היחידה והוראות הבטיחות שהיו בתוקף באותו מועד.
- שמות של מי שהיו נוכחים, כולל מי שהחתים ומי שקיבל את הנשק.
- תיעוד של תקלות קודמות באותו אמצעי אחסון, אם היו.
- כל הודעה בכתב שקיבלתם מהיחידה בנוגע לאירוע.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין סעיף 78 לסעיף 80 לחוק השיפוט הצבאי?
סעיף 78 עוסק בהוצאת נשק מרשות הצבא ביודעין ושלא כדין, והעונש עליו עד חמש עשרה שנות מאסר. סעיף 80 עוסק באי נקיטת האמצעים הסבירים לשמירת רכוש צבאי, והעונש עליו עד שלוש שנים כשהרכוש הוא נשק. ההבדל היחיד ביניהם הוא היסוד הנפשי: סעיף 78 דורש יודעין, סעיף 80 אינו דורש. זו הסיבה שסיווג המעשה בשלב החקירה הוא השלב הקריטי בתיק.
נשק נעלם ממני והוחזר אחר כך. האם עדיין מדובר בעבירה?
ייתכן מאוד. ניסוח סעיף 80 קובע במפורש שהעבירה מתגבשת בין אם הרכוש ניזוק, התקלקל או אבד ובין אם לאו. כלומר עצם אי הנקיטה באמצעים הסבירים מספיקה, גם כשהנשק נמצא בסופו של דבר. בנוסף, סעיף 81 קובע חזקה שלפיה אובדן הרכוש מקים הנחה שהחייל לא נקט באמצעים הסבירים, כל עוד לא הוכח אחרת.
נמצא נשק בדירה או ברכב שלי אבל הוא לא שלי. מה קורה עכשיו?
סעיף 144(ד) לחוק העונשין קובע שמקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. זו חזקה שניתנת לסתירה, אך היא מעבירה את הנטל אליכם, ולכן יש חשיבות גדולה לאיסוף ראיות על גישה למקום, על שימוש בו ועל נוכחות אנשים אחרים, כבר בשלב הראשון.
האם בעבירת נשק בהכרח נכנסים למאסר בפועל?
לא בהכרח, אבל זו נקודת המוצא בחוק. סעיף 144(ז) קובע רצפת ענישה של רבע מהעונש המרבי בעבירות ההחזקה, הנשיאה והסחר, ומוסיף שעונש המאסר לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי. בית המשפט רשאי לסטות מכך מטעמים מיוחדים שיירשמו, אך הטעמים האלה צריכים להיבנות מראש ולא להיטען בעל פה בדיון.
מקורות שצוטטו במאמר (6)
כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.
- [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 144 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [2] חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
- [3] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
- [4] חוק השיפוט הצבאי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
- [5] חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 - נוסח רשמי - אתר הכנסת
- [6] חוק כלי היריה, התש"ט-1949 - ויקיטקסט
מילון מושגים
האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, לפי נוסחם המעודכן ליולי 2026. העונשים המפורטים הם עונשים מרביים שקבועים בחוק ואינם מהווים תחזית לגבי תיק מסוים.
נחקרתם או הואשמתם בעבירת נשק?
בתיקי נשק הסיווג נקבע בחקירה הראשונה, והראיות שמצילות תיק נעלמות תוך ימים.
077-2312766 office@leshem-cl.co.il
מצדה 9, מגדל ב.ס.ר 3, בני ברק · יגאל אלון 94, מגדל אלון 2, תל אביב
