הגנה עצמית וחוק דרומי: המילה אחת שמבדילה בין שני הסייגים

סעיף 34י מול סעיף 34י1, מבחן הסבירות שחל על כל אחד מהם, ועל מי מוטל הנטל

סעיף 34טז לחוק העונשין קובע שסייג ההגנה העצמית לא יחול כשהמעשה לא היה סביר בנסיבות העניין. הסעיף מונה במפורש את הסייגים שעליהם הוא חל, ויש סייג אחד שאינו מופיע ברשימה: סעיף 34י1, המוכר כחוק דרומי. במקומו נקבע לו מבחן משלו, ולפיו ההגנה נשללת רק אם המעשה היה "לא סביר בעליל". מילה אחת, והיא כל ההבדל בין שני הסייגים.

 

סעיף 34י: ארבעה תנאים להגנה עצמית

לשון סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977^[1] קובעת שלא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו.

מתוך הנוסח הזה נגזרים ארבעה תנאים מצטברים. הראשון הוא מיידיות: המעשה היה דרוש באופן מיידי, ולא כתגובה מאוחרת או כפעולה מונעת. השני הוא תקיפה שלא כדין, כלומר התוקף עצמו אינו פועל בסמכות. השלישי הוא סכנה מוחשית, ולא חשש כללי. והרביעי הוא היקף האינטרסים המוגנים, שכולל במפורש גם רכוש, וגם רכושו של זולת.

הסיפה של הסעיף מוסיפה סייג לסייג: אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. שני רכיבים נדרשים כאן במצטבר, התנהגות פסולה וצפייה מראש, וזו נקודה שנשכחת לעיתים קרובות: לא כל מי שתרם לעימות מאבד את ההגנה.

לצד ההגנה העצמית עומדים שני סייגים קרובים. סעיף 34יא, צורך, עוסק במעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלה מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון, כשלא הייתה דרך אחרת. סעיף 34יב, כורח, עוסק במעשה שאדם נצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית, ושאנוס היה לעשותו.

טבלת העונשים המרביים, מהחמור לקל

 

סעיף 34י1: מה בדיוק קובע חוק דרומי

סעיף 34י1, שנוסף לחוק בעקבות פרשת שי דרומי והתקבע בשפה כ"חוק דרומי", אינו הרחבה של ההגנה העצמית אלא סייג נפרד עם תנאים משלו.

סעיף 34י1(א) קובע שלא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, לבית העסק או למשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

שימו לב לשלושה רכיבים בנוסח. ראשית, המקום מוגדר: בית מגורים, בית עסק או משק חקלאי מגודר, והמילה "מגודר" מתייחסת למשק החקלאי. סעיף 34י1(ג) מרחיב ומבהיר שמשק חקלאי כולל גם שטח מרעה ושטח המשמש לאחסון ציוד וכלי רכב. שנית, נדרשת כוונה לבצע עבירה מצד המתפרץ. ושלישית, הסעיף חל גם על ניסיון להתפרץ או להיכנס, ולא רק על התפרצות שהושלמה.

סעיף 34י1(ב) מונה שני מצבים שבהם ההגנה לא תחול. הראשון הוא כשהמעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס. השני הוא כשהאדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

 

ההבדל שנמצא בסעיף 34טז

כאן נמצא הלב של הנושא, והוא מוסתר בסעיף אחר לגמרי. סעיף 34טז קובע: הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה.

קראו את הרשימה שוב. היא מונה שלושה סעיפים: הגנה עצמית, צורך וכורח. סעיף 34י1 אינו נמצא בה. כלומר מבחן הסבירות הכללי, שמורה שההגנה נשללת כשהמעשה לא היה סביר, אינו חל על חוק דרומי כלל.

במקומו חל המבחן שנקבע בתוך הסעיף עצמו, בסעיף 34י1(ב)(1): ההגנה לא תחול אם המעשה היה "לא סביר בעליל". התוספת "בעליל" מעלה את הרף שהתביעה צריכה לעבור. לא די בכך שהמעשה חרג מן הסביר, אלא נדרש שיהיה בלתי סביר באופן בולט וברור.

זו בדיוק המשמעות המשפטית של חוק דרומי, והיא שונה מהתיאור הרווח שלפיו הוא "מתיר לירות" או "מבטל את מבחן הסבירות". הוא אינו מבטל אותו. הוא מחליף אותו במבחן מקל יותר, ורק בתוך המקומות ובנסיבות שהסעיף מגדיר.

סעיף 34טז מחיל את מבחן הסבירות על סעיפים 34י, 34יא ו-34יב בלבד. סעיף 34י1 אינו ברשימה.

 

על מי מוטל הנטל, ומה מספיק

שאלה שחוזרת כמעט בכל תיק שבו נטענת הגנה עצמית היא מי צריך להוכיח מה. התשובה קבועה בחוק ואינה נתונה לפרשנות.

סעיף 34כב(א) קובע שלא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. סעיף 34כב(ב) מוסיף את הכלל המכריע: התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג.

המשמעות היא שהנאשם אינו נדרש להוכיח שפעל בהגנה עצמית. די בכך שמתעורר ספק סביר בשאלה אם הסייג מתקיים, וספק זה לא הוסר, כדי שהסייג יחול. זהו הבדל מהותי מהאופן שבו רוב האנשים מבינים את הנטל, והוא משנה את מבנה ההגנה בתיק.

לכך מצטרף סעיף 34יח, טעות במצב דברים: העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. בהקשר של הגנה עצמית זהו הבסיס למה שמכונה הגנה עצמית מדומה: אדם שסבר בטעות שנשקפת לו סכנה נבחן לפי המצב שדימה, ולא לפי המצב שהתברר בדיעבד.

לפי סעיף 34כב(ב), די בספק סביר שלא הוסר בשאלת קיום הסייג כדי שהסייג יחול.

 

מה הסייגים האלה אינם מכסים

בדיוק כפי שחשוב להכיר את גבולות ההגנה, חשוב להכיר את מה שנמצא מחוץ להם.

הגנה עצמית אינה מכסה תגובה מאוחרת. שני הסעיפים דורשים מעשה שהיה דרוש "באופן מיידי", ומעשה שנעשה לאחר שהסכנה חלפה אינו נכנס לגדרם, גם אם התוקף הוא שיזם את העימות. אותו כלל חל על פעולה יזומה שמטרתה למנוע תקיפה עתידית.

סעיף 34י1 אינו חל בכל מקום. הוא מוגבל לבית מגורים, לבית עסק ולמשק חקלאי מגודר, והוא דורש שהמתפרץ ייכנס בכוונה לבצע עבירה. אירוע שמתרחש ברחוב, בחניון או בשטח פתוח שאינו עונה להגדרה נבחן לפי סעיף 34י הרגיל, על מבחן הסבירות המחמיר שבסעיף 34טז.

ולבסוף, אף אחד מהסייגים אינו מכשיר את עצם ההחזקה בנשק. אדם שפעל בהגנה עצמית עם נשק שהוחזק שלא כדין עשוי להיות פטור מאחריות על הפגיעה ועדיין להיות חשוף לעבירה נפרדת לפי סעיף 144 לחוק, כמפורט בעמוד גניבת נשק ועבירות נשק. שני המישורים נבחנים בנפרד.

 

מה נבדק בתיק שבו נטענת הגנה עצמית

תיקים כאלה נחתכים כמעט תמיד על עובדות, ולא על פרשנות החוק. השאלה הראשונה היא מיפוי מדויק של רצף האירועים בזמן: מתי החלה התקיפה, מתי ניתנה התגובה, וכמה זמן חלף ביניהן. שניות בודדות משנות את התוצאה, ולכן תיעוד חיצוני חשוב כאן יותר מזיכרון.

השאלה השנייה היא זירה. אם האירוע התרחש בבית מגורים, בבית עסק או במשק חקלאי מגודר, נפתח מסלול סעיף 34י1 עם מבחן "לא סביר בעליל". אם לא, המסלול הוא סעיף 34י עם מבחן הסבירות הרגיל. הגדרת הזירה היא לפיכך שאלה משפטית עם משמעות ישירה על רף ההוכחה.

השלישית היא שאלת ההתנהגות הפסולה. שני הסעיפים שוללים את ההגנה ממי שהביא בהתנהגותו הפסולה לאירוע תוך שהוא צופה מראש את התפתחותו. כאן נדרשת בדיקה של מה שקדם לאירוע, לעיתים ימים או שבועות אחורה, ושל האופן שבו הדברים תועדו.

ומעל הכול, עיתוי. ראיות שתומכות בהגנה עצמית, כמו הקלטות ממצלמות, הודעות, פניות קודמות למשטרה או תיעוד רפואי, נעלמות מהר. מי שנחקר בחקירה במשטרה בלי שאסף אותן מוסר גרסה שלא ניתן לגבות, ובשלב מאוחר יותר הפער הזה נזקף לחובתו. גם כאן, כפי שקורה עם הראיות בכל תיק פלילי, השבוע הראשון הוא הקובע.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 34י-34כב - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [2] חוק העונשין - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [4] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [5] חוק סדר הדין הפלילי - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפי נוסחו המעודכן. תחולת הסייגים נבחנת לגופו של כל מקרה ולפי נסיבותיו, ואין בתיאור הכללי שכאן כדי ללמד על תוצאה באירוע מסוים.