עו"ד עמרי לשם
על מנת להרשיע אדם בעבירה פלילית, צריך, ככלל, להראות כי התקיימו בעניינו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי בנוגע לעבירה שמיוחסת לו.[1] במאמר זה אסביר מה הכוונה בדרישות אלה, ומתי למעשה ניתן לקבוע כי היסודות לא התקיימו – כולם או מקצתם.
יסוד עובדתי
בעניינו של היסוד העובדתי, אציין כי מדובר בנושא הפשוט יותר להבנה מבחינת העבירה – מדובר על עצם המעשה הפיזי, כאשר גם מחדל יכול להיחשב כמעשה לצורך עניין זה. כלומר, האם הפעולה הפלילית עצמה אכן בוצעה, ואם כן, האם המבצע שלה הוא אותו חשוד או נאשם שכלפיו מיוחסים החשדות או האישומים. ראוי לציין בהקשר זה כי בעבירות שאינן עבירות רשלנות, אף נידרש להראות כי קיימת התנהגות שיש בה פסול פלילי וכן כי הנסיבות של ביצוע העבירה הן כאלה שיש בהן כדי למלא אחר הוראותיו של סעיף מפליל. דוגמה לכך היא בעבירה של החזקת סכין:[2]
"המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו – מאסר חמש שנים."
נסיבות
אם נחשוב על אדם האוחז סכין במטבח ביתו, נראה שהמעשה הפלילי אינו מתקיים שכן הנסיבות אינן מתמלאות – החזקת סכין היא דבר אסור, אולם נסיבות ההחזקה במקרה זה הן כאלו שאינן מקיימות עבירה, היות שהאיסור אינו חל בתוך כותלי ביתו של אדם. לו היה יוצא אותו אדם בדיוק עם אותו הסכין בדיוק, מפתח ביתו וחצריו, אזי שהחזקה היא שביצע עבירה פלילית מעצם המעשה, ועליו כעת מוטלת האחריות לסתור את החזקה הזאת. מדוגמה זו ניתן להבין כי על מנת להראות שהתקיים היסוד העובדתי, יש להראות שכל הנסיבות של המקרה אכן מתקיימות. מספיק שנסיבה אחת מבין הנסיבות המצוינות בסעיף העבירה אינה מתקיימת, והיסוד העובדתי אינו מתקיים.
יסוד נפשי
בעניינו של היסוד הנפשי, ראשית, עלינו להראות כי המחשבה הפלילית – זאת שמובילה אדם לבצע מעשה בלתי חוקי, אכן התקיימה. כלומר, שהאדם היה מודע לאופיים של המעשים שביצע, והבין כי יש בהם משום פעולה אסורה. לחלופין, יש להראות כי האדם האחראי להתקיימות העבירה היה רשלן, ואף שלא היה בסיס פלילי למחשבותיו, אזי שמעצם זה שאיפשר לפעולה אסורה לקרות, ע"י זה שלא עשה פעולות מניעה מקדימות, הוא בחזקת מי שנתמלאה בעניינו דרישת היסוד הנפשי. דוגמאות שונות למעשי פזיזות ורשלנות ניתן לקרוא במאמר נפרד שלי בנושא.[3] הדוגמה החמורה ביותר בתחום הרשלנות שבה ניתן להסתפק בעצם המעשה או המחדל הרשלניים על מנת להרשיע את האדם הרשלן, היא במקרה של גרימת מוות ברשלנות.[4]
מודעות
בד בבד עם המודעות לטיב המעשים יש להראות כי הנאשם היה מודע להתקיימות כלל הנסיבות של המקרה. לדוגמה, סעיף 97(א) לחוק העונשין קובע כך:
"מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם."[5]
כלומר, אנו רואים שמבחינת הנסיבות, על הנאשם להיות מודע הן לכך שבכוחו של המעשה שהוא עושה לפגוע בריבונות המדינה והן להתכוון לכך שהפעולות שהוא עושה יתממשו באופן הזה. מכאן, שמספיק שיוכח שלא התכוון לכך או שאין בכוחו של המעשה שעשה כדי לפגוע בריבונות, אזי שהיסוד הנפשי לא יתגשם והעבירה לא תתקיים במלואה.
סיכום
היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בעבירה, כשמם כן הם – בסיס העבירה והחלקים שעליהם נשענת ההרשעה – בפן המעשי-פיזי ובפן הרעיוני-מחשבתי. כאשר במשפט פלילי מוכיחים כי החלקים הבסיסיים הללו אינם מתקיימים, כולם או מקצתם, אזי שהעבירה אינה מושלמת והדבר יכול להוביל אף לזיכויו של הנאשם, בהתאם למשקלם של הנתונים החסרים להרשעה.
[1] חריג לכלל זה הוא המקרה של עבירות קפידה, כפי שהן מוגדרות בסימן ג' לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
ייחודן של עבירות אלו הוא בכך שאינן מצריכות מחשבה פלילית או רשלנות על מנת שאדם יורשע בהן. זוהי קבוצת עבירות אשר מבעוד מועד נקבע שעצם עשייתן מהווה בסיס להרשעה. על מנת לסתור אותן יש להראות כי נעשה כל מאמץ סביר לשם כך.
[2] חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 186.
[3] מאמר שלי בנושא עבירות פזיזות ורשלנות.
[4] עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
[5] סעיף 97 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
