חסינות בהליך הפלילי: עניינית מול דיונית, ומה השתנה ב-2005

חסינות חברי הכנסת, חסינות נשיא המדינה, וההבדל בין חסינות לבין חיסיון

חסינות וחיסיון נשמעים דומה ומשמשים בערבוביה, אבל הם שני דברים שונים לגמרי. חיסיון מונע הבאת ראיה. חסינות מונעת את ההליך עצמו. ובתוך עולם החסינות קיימת הבחנה שנייה, חשובה לא פחות: חסינות עניינית שעומדת לחבר הכנסת אוטומטית וגם אחרי שסיים את תפקידו, וחסינות דיונית שמאז שנת 2005 אינה פועלת מאליה כלל, ויש לבקש אותה תוך שלושים יום.

 

חסינות אינה חיסיון: שני מונחים, שני עולמות

ההבחנה הזו היא הבסיס לכל הנושא, והיא הולכת לאיבוד כמעט תמיד בדיון הציבורי.

חיסיון הוא כלל ראייתי. הוא קובע שראיה מסוימת לא תובא בפני בית המשפט, גם אם היא קיימת ואף רלוונטית. פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971^[2] מסדירה כמה חסיונות מרכזיים: חיסיון עורך דין ולקוח בסעיף 48, חיסיון רופא בסעיף 49, חיסיון פסיכולוג בסעיף 50, וחיסיון לטובת המדינה בסעיף 44. החיסיון פועל בתוך ההליך, והוא מצמצם את חומר הראיות.

חסינות היא כלל דיוני או מהותי, ולא ראייתי. היא אינה עוסקת בשאלה אילו ראיות ייכנסו, אלא בשאלה אם בכלל ניתן לנהל הליך נגד אדם מסוים. היא פועלת לפני ההליך או במקומו, ולא בתוכו.

לכן גם המקום שבו מועלית כל אחת מהן שונה. טענת חיסיון מועלית כשמבקשים להגיש ראיה מסוימת. טענת חסינות מועלית בפתח המשפט, כאחת מעשר הטענות המקדמיות שבסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, שם היא מופיעה כפסקה (7).

חיסיון מונע הבאת ראיה מסוימת. חסינות מונעת את ניהול ההליך עצמו.

חסינות עניינית מול חסינות דיונית

 

חסינות עניינית: מה היא מכסה, ומה הוצא ממנה במפורש

סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951^[1] קובע שחבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה, בכנסת או מחוצה לה, אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת.

זו חסינות מהותית ולא דיונית. היא אינה דוחה את ההליך אלא שוללת את האחריות כליל, היא פועלת מאליה בלי צורך לבקש אותה, והיא אינה מוגבלת לתקופת הכהונה. מי שפעל במילוי תפקידו חסין גם שנים לאחר שסיים אותו.

המחיר של היקף רחב כזה הוא שהמחוקק נדרש להוציא ממנו מקרים במפורש. סעיף 1(א1) קובע שמעשה, לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, ושיש בהם אחד מארבעה דברים, אין רואים אותם כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי התפקיד.

ארבעת אלה הם: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה; הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי אתני; ותמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ.

 

חסינות דיונית: מה השתנה, ולמה היא כבר לא אוטומטית

כאן נמצא השינוי המשמעותי ביותר בתחום, והוא נעשה בתיקון לחוק בשנת 2005. עד אז החסינות הדיונית פעלה מאליה, והמדינה נדרשה לפנות לכנסת כדי ליטול אותה. מאז המצב התהפך.

סעיף 4(א)(1) קובע שכתב אישום נגד חבר הכנסת, בעבירה שסעיף 1 אינו חל עליה, יוגש באישור היועץ המשפטי לממשלה. סעיף 4(א)(2) מוסיף שאישר היועץ המשפטי לממשלה את ההגשה, ימסור עותק מכתב האישום, בטרם הגשתו לבית המשפט, לחבר הכנסת, ליושב ראש הכנסת וליושב ראש ועדת הכנסת.

וסעיף 4(א)(3) קובע את המהלך שהפך את היוצרות: חבר הכנסת רשאי, בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו כתב האישום, לבקש שהכנסת תקבע כי תהיה לו חסינות בפני דין פלילי. כלומר החסינות אינה מוקנית אלא נדרשת, והנטל לפעול עבר אל חבר הכנסת.

סעיף 4(ב) משלים את התמונה: לא ביקש חבר הכנסת בתוך התקופה, או חזר בו מהבקשה, או הודיע בכתב שאין בכוונתו לבקש, או שהכנסת דחתה את הבקשה, ההליך ממשיך וכתב האישום מוגש.

מאז 2005 החסינות הדיונית אינה מוקנית מאליה. חבר הכנסת נדרש לבקש אותה תוך שלושים יום.

 

ארבע העילות שבגינן ניתן לבקש חסינות דיונית

סעיף 4(א)(3) אינו מאפשר בקשה כללית. הוא מונה עילות, וחבר הכנסת חייב להיתלות באחת או יותר מהן.

העילה הראשונה היא שהעבירה שבה הוא מואשם נעברה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת, וחלות הוראות סעיף 1. זו למעשה טענה שהמקרה נופל לחסינות העניינית, והבקשה נועדה לקבל על כך הכרעה מוקדמת.

העילה השנייה היא שכתב האישום הוגש שלא בתום לב או תוך הפליה. העילה השלישית עוסקת במצב שבו הכנסת כבר קיימה הליכים או נקטה אמצעים פנימיים נגד חבר הכנסת בשל אותו מעשה, והעבירה בוצעה במשכן הכנסת במסגרת פעילותה או פעילות ועדה מוועדותיה.

והעילה הרביעית היא הרחבה ביותר: ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים, ואי ניהול ההליך, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה, לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי. זו עילה שמחייבת איזון מפורש בין שני אינטרסים.

 

החסינויות הנוספות: חיפוש, האזנה ומעצר

לצד שתי החסינויות המרכזיות קובע החוק שלוש חסינויות ממוקדות, שכל אחת מהן נוגעת לפעולת חקירה אחרת.

סעיף 2 קובע חסינות בפני חיפוש: חבר הכנסת חסין בפני חיפוש בדירתו, ובפני חיפוש בגופו או בחפציו, חוץ מחיפוש במקום שנועד לבדיקה מטעם שלטונות המכס. סעיף 2(ב) מוסיף חסינות בפני חיפוש בניירותיו, פתיחתם והחרמתם, בכפוף לחריגים מצומצמים.

סעיף 2א קובע חסינות בפני האזנת סתר, ולצידה חריג מדורג: שופט של בית המשפט העליון רשאי להתיר בצו האזנת סתר אם שוכנע שיש יסוד לחשד שחבר הכנסת חשוד בעבירה, וזאת בעבירות מוגדרות בלבד, ובהן עבירות לפי סעיפים 300 עד 301ג לחוק העונשין, עבירה שיש בה סכנה לפגיעה בביטחון המדינה, או עסקת סמים. הבקשה טעונה אישור היועץ המשפטי לממשלה ונדונה במעמד צד אחד.

וסעיף 3 קובע חסינות בפני מעצר: חבר הכנסת לא ייעצר אלא אם נתפס בשעה שעשה מעשה פשע שיש עמו שימוש בכוח או הפרעת השלום או בגידה. נעצר כך, תודיע הרשות מיד ליושב ראש הכנסת, והוא לא יוחזק במעצר יותר מעשרה ימים אלא אם ניטלה ממנו החסינות לגבי אותו פשע.

 

מה שאין עליו חסינות בכלל

אחת השאלות הנפוצות היא אם חבר הכנסת חסין מדוח תנועה. התשובה נמצאת בחוק במפורש, והיא שלילית.

סעיף 4(א1) קובע שהוראות סעיף 4(א), כלומר החסינות הדיונית, לא יחולו על שלוש קבוצות, ומוסיף נוסח חד: ודינו של חבר הכנסת לעניין עבירות אלה כדין כל אדם.

שלוש הקבוצות הן עבירת תעבורה כהגדרתה בפקודת התעבורה; עבירה שנקבעה כעבירת קנס לפי כל חיקוק; ועבירה מינהלית שדינה קנס מינהלי קצוב.

לצד זה קובע סעיף 4א חסינות מסוג אחר, שפועלת דווקא לטובת חבר הכנסת: לא תוגש קובלנה פלילית נגד חבר הכנסת בשל עבירה שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת. כלומר המסלול הפרטי חסום, ורק התביעה הציבורית יכולה לפעול.

 

חסינות נשיא המדינה: ההיקף הרחב ביותר בדין הישראלי

החסינות הרחבה ביותר בשיטת המשפט הישראלית אינה של חברי הכנסת אלא של נשיא המדינה, והיא מעוגנת בחוק יסוד: נשיא המדינה^[3].

סעיף 13(א) לחוק היסוד קובע שלא ייתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה. סעיף 13(ג) מוסיף שהחסינות הזו תעמוד לו גם לאחר שחדל מהיות נשיא המדינה.

סעיף 14 מרחיב הרבה מעבר לכך: נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי. הסעיף אינו מוגבל לדברים הקשורים בתפקיד, והוא חל על כל עבירה.

כדי שהחסינות הזו לא תיצור פטור מוחלט, הוסיף אותו סעיף הוראה משלימה: התקופה שבה נמנעת, מכוח הסעיף, הבאתו של נשיא המדינה לדין בשל עבירה, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות של אותה עבירה. כלומר שעון ההתיישנות עוצר לאורך הכהונה ומתחדש בסיומה.

לפי סעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה, ההתיישנות עוצרת לאורך הכהונה ומתחדשת בסיומה.

 

ומה זה נוגע למי שאינו נבחר ציבור

רוב מי שמגיע לעמוד הזה אינו חבר כנסת ואינו נשיא המדינה, ובכל זאת המונח רלוונטי גם בהליך פלילי רגיל, בשני מובנים.

המובן הראשון הוא דיוני. סעיף 149(7) לחוק סדר הדין הפלילי מונה את החסינות כאחת מעשר הטענות המקדמיות שהנאשם רשאי להעלות לאחר תחילת המשפט. כשהיא מתקבלת, סעיף 150 מאפשר לבית המשפט לבטל את האישום. בניגוד לשתיים מהטענות שברשימה, טענת חסינות נשמרת גם אם לא נטענה בשלב זה.

המובן השני הוא מהותי, והוא חל על עובדי ציבור ובעלי תפקידים. חוק העונשין מכיר בסייגים לאחריות פלילית שמבוססים על סמכות שבדין: סעיף 34יג קובע שלא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה חייב או מוסמך לפי דין לעשותו, או שעשהו על פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין. לצידו עומד סעיף 34כ, שעוסק בהגנה על נושאי משרה שיפוטית.

אלה אינם חסינות במובן הצר, אבל הם ממלאים תפקיד דומה: הם מוציאים מגדר האחריות הפלילית מעשים שנעשו בסמכות. ההבחנה ביניהם לבין חסינות אמיתית משמעותית, משום שסייג לאחריות נבחן במסגרת המשפט עצמו, וחסינות חוסמת אותו מלכתחילה.

 

שאלות נפוצות

 

מקורות שצוטטו במאמר (5)

כל הפניות לחקיקה במאמר נבדקו מול נוסח החוק המעודכן במאגרי החקיקה שלהלן.

• [1] חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [2] פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [3] חוק-יסוד: נשיא המדינה - נוסח החוק המלא - ויקיטקסט
• [4] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - נוסח מלא ומעודכן - נבו
• [5] חוק העונשין, התשל"ז-1977 - נוסח מלא ומעודכן - נבו

האמור בעמוד זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. הפניות לסעיפי חוק מתייחסות לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, לחוק-יסוד: נשיא המדינה, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לפי נוסחם המעודכן.