אי כשירות לעמוד לדין

כשירות – מה זה?

אחד הכללים הבסיסיים במשפט הפלילי הוא שמי שעומד לדין פלילי צריך להיות כשיר לכך, ובפרט, שיש עניין חברתי בהעמדתו לדין. במילים אחרות, שאותו נאשם לא יפול לגדרי אחד מן הסייגים הקבועים בחוק העונשין,[1] סייגים שקובעים מתי אדם לא יוכל להיתבע לדין ומתי לא תחול עליו אחריות פלילית. מטרת מאמר זה היא לגעת בפרמטרים הקריטיים שברגע שנודע כי אחד מהם חל על נאשם בפלילים, יבוטל כתב האישום נגדו.

אז מתי קורית אי כשירות?

      אי כשירות לעמוד לדין יכולה להיגרם כתוצאה מגילו של מבצע העבירה; מאי שפיותו בעת המעשה; מהעובדה שפעל תוך היעדר שליטה על המעשים ובשל קריטריונים נוספים ששכיחותם פחותה. זאת, בנוסף לסעיפי החוק המגדירים את סייגי האחריות הפלילית, שעל אחד מהם הרחבתי במאמר בנושא סייג ההגנה העצמית וחוק דרומי.

אי כשירות לעמוד לדין – תחומים מרכזיים

גיל כתנאי סף     

    גילו של מבצע העבירה הוא סף מובהק ומחלק את מבצעי העבירות לשתי קבוצות ברורות – מי שמלאו לו 12 שנים ומי שטרם. כל אדם שטרם מלאו לו 12 שנים בעת שביצע מעשה פלילי, אינו כשיר לעמוד לדין, תהא חומרת המעשה שביצע אשר תהא. מי שמלאו לו 12 שנים, רשאי לעמוד לדין על כל המשתמע מכך, חרף העובדה שהוא עדיין, למעשה, ילד.

אי שפיות

    מצב נוסף המזכה בפטור מהעמדה לדין הוא אי שפיותו של אדם בעת ביצוע העבירה. זהו הנושא המורכב ביותר להוכחה כשמדברים על אי כשירות לעמוד לדין. נושא זה מכניס את עולם הפסיכיאטריה אל תוך העולם הפלילי, ולהיפך. רבים הם המקרים בהם אדם אכן לוקה בנפשו או בשכלו אך עדיין אינו זוכה לפטור מהעמדה לדין. מקרה מובהק של לקות נפשית אשר עשויה לגרום לאדם להיות מסוכן מאוד עבור סביבתו כשלמעשה הוא כזה מרגע לידתו, ובו זמנית אינה הופכת אותו לבלתי כשיר לעמוד לדין היא פסיכופתיה. פסיכופת הוא אדם שאינו חש בסבלו של הזולת, ובעיה רגשית-נפשית זו עלולה להביא אותו למעשים קיצוניים. עם זאת, הפסיכופתיה כן נמצאת בתוך הספקטרום של מחלות הנפש שאינן מונעות מאדם לעמוד לדין, מאחר שההגדרה הרשמית שלה היא הפרעה אישיותית ולא מחלה.[2]

אז איך יודעים אם אדם כשיר לעמוד לדין או לא? 

   רף ההוכחה בעניין אי הכשירות לעמוד לדין הוא רף גבוה. כך שלרוב נדרשת יותר מחוות דעת של פסיכיאטר יחיד כדי לקבוע שאדם אינו כשיר לעמוד לדין. קביעה זמנית לעניין אי כשירות תיקבע על ידי פסיכאטר מחוזי.[3] בקביעה לגבי מסוגלותו הנפשית של מבצע העבירה, ניתן גם לקבוע אבחנה מסויגת, כך שאדם יעמוד לדין, אולם יזכה להקלה עונשית עקב מצב נפשי חריג במהלך ביצוע העבירה, כזה שמצדיק את התחשבותו של בית המשפט לעניין העונש.[4] מצב זה מתקיים על פני קשת מקרים רחבה ששיאה בביטול כתב אישום.[5]

מתי עוד לא ניתן להעמיד לדין?    

   קבוצה נוספת של מקרים שיזכו להתייחסות מיוחדת היא אלו שציינתי לעיל, בהם למבצע העבירה לא היתה שליטה על פעולותיו בעת ביצועה, ומן הטעם הזה לא ניתן להעמידו לדין, שכן לא בחר לבצע את העבירה ווגם לא יכול היה לבחור להימנע ממנה. דוגמה למצב כזה היא כשאדם פועל מתוך שינה, או מתוך אינסטינקט.[6]

סיכום

   אי כשירות לעמוד לדין היא תחום רחב ביותר, שכל סעיף בחוק העונשין שמתייחס אליו מכיל בתוכו עולם ומלואו, שבו ניתן להתפלפל ולטעון במשך ימים ארוכים. הדין הפלילי נועד לגמול ולהרתיע מי שהוא "עבריין" – בהווה ובעתיד, גם אם באופן חד פעמי, ובמקביל, לשמור על האינטרס הציבורי של שמירה על אורח חיים תקין ובטוח. על כן, מי שפעל כתוצאה ממחלה, או באופן אוטומטי, והדבר הביאו למעשה פלילי שלא יכול היה למנוע, אלו המצבים שעבורם נועדו הסייגים, ומגדירים מהי אי כשירות לעמוד לדין. במקביל, מי שהיה ילד בן פחות מ-12 שנים בעת שעבר עבירה, גם אותו החברה תופסת כמי שאין מקום להעמידו לדין, שכן הוא אינו בגיל בו שיקול דעתו מפותח דיו. גם אם ניתן להתווכח על קביעה זו, אזי שזוהי האמירה המפורשת של המחוקק בעניין.

*אין לראות במאמר זה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.